תרגום: אמהות לחיילים ישראלים נגד אלימות וכיבוש התקפות מתנחלים יהודים נגד פלסטינים בשבועות האחרונים, היו עבורן קריאה לפעולה. זו קבוצה של אמהות לחיילים ישראלים, פעילות שלום התומכות בקורבנות הפלסטינים של הכיבוש, ומחפשות דיאלוג עם החיילים בשטחים הכבושים. שמן: "אמהות נגד אלימות". שבוע אחר שבוע הן חוצות את הגבול המפריד בין ישראל לשטחים הכבושים, אימהות האלה, לחיילים ישראלים הכריזו מלחמה על האלימות. היעד היום , כפר מרוחק ליד חברון בו תושביו הפלסטינים סובלים במיוחד מהכיבוש הישראלי. תרגום לדברי קטי הניגוד הזה שלעיתים קרובות מובן לא נכון, אימהות לחיילים שמביאות אספקת תרופות, בגדים ומזון הוא ההבטחה היחידה שקיימת ישראל אחרת מחוץ לזו של המתנחלים והכיבוש. אטואני, הכפר אותו מבקרים היום, סובל באופן קבוע מטרור מתנחלי מגובה על ידי הממשלה והצבא הישראלי. תרגום דברי קטי בתל אביב ובירושלים פסיכולוגים כמו דוד סנש מאשרים את הדברים האלה (שאמרה קטי), זה מספר שנים שהוא חוקר פוסט טראומה אצל חיילים ישראלים צעירים. תרגום דברי דוד סנש בזמן השהייה בשטחים הכבושים, האימהות נכנסות לדיאלוג עם החיילים במחסום, המסר שלהן: "אנחנו יודעות מה עובר עליכם". תרגום דברי קטי החיילים עוברים למחסום הבא והאימהות לנקודה הבאה. באזור שבו קריאה לשלום לא נשמעת כבר מזה זמן רב

צלם: איתן ויתקון כיכר דיזנגוף 02.23

טרנספר, גרוש, הגליה. פשע מלחמה במסאפר יטא תושבי מסאפר יטא צפויים להיות מגורשים מבתיהם לא בגלל שהם סיכון ביטחוני ולא בגלל שהצבא זקוק לעוד שטחי אימונים אלא אך ורק מפני שהם פלסטינים. אנחנו קוראים לשרי הממשלה החדשים – אם אתם גאים בהחלטה המקוממת להעלות משפחות שלמות על משאיות

מה תגידו לילדים של חורף 23? החזית הורודה והחזית הצהובה נפגשות לצעדה משותפת נגד אלימות ולמען עתיד ורוד. השלטון, אומרת אילנה דיין בכאב ובחשש גדול. אוגר לעצמו כוחות בלתי מוגבלים כדי להרוס את הבית שבנינו 75 שנים.

משלחת האימהות למסאפר יטא. חמש משלחות יצאו במהלך החודשיים האחרונים - ביקרנו 7 קהילות נצורות, מבודדות ומרחוקות מספיק כדי להעלים מאיתנו את העוולות של הצבא, המינהל האזרחי, ומעל כולם בג"צ שפסק בניגוד להאמנות הבינלאומיות על גרוש 1400 משפחות. אנחנו שם כדי להשמיע את קולן של האימהות

"השרות המשמעותי" בשטחים הכבושים איננו לחימה נגד אויבים רבי עוצמה המאיימים על עצם קיומנו, אלה התעללות אינסופית באוכלוסייה הפלסטינית והטלת הגבלות לא מוצדקות על פעילי השמאל וזכויות אדם, בזמן שהמתנחלים נהנים מחסינות בלתי מוגבלת כמעט (למרות ההתבכיינות שמאפיינת אותם) כל זאת, במטרה לקדם את הפרויקט הנדל"ני של השתלטות על הקרקעות הפלסטיניות. לזה אנחנו מוסרים את בנינו ובנותינו עת מביאים אותם ללשכת גיוס. מה אמר בן גוריון? " תדע כל אם עברייה..." (יוסי ורטר, הארץ 09.1.222)

אני מורה למתימטיקה והבן שלי משרת בשטחים. בואו נפתור תרגיל50 אחוז מהצבא נמצא בשטחים, 85 אחוז מהפעילות זה אבטחת התנחלויות. כמה אחוז ביטול אימונים זה יוצא? כמה אחוז שחיקה במוטיבציה? אני שומעת כל הזמן מהבן שלי שהצבא לא מתאמן מספיק. פשוט אין זמן- ההגנה על ההתנחלויות מאלצת את הצבא לבטל אימונים. אישור לזה מצאתי בתקשורת. קראתי כתבה שאומרת ששלושים אחוז מהאימונים בוטלו השנה, ושהצבא נאלץ להפר את חוק המילואים ולזמן מילואימניקים למשימות אבטחה בשטחים בפעם ההשנייה תוך שלוש שנים. המצוקה כל כך גדולה, שאפילו מילואימניקים מפיקוד העורף מגויסים לכך. ובשביל מה מטריפים את הצבא הסדיר ואת אנשי המילואים? בשביל מה פוגעים בתכנית האימונים? בשביל להגן על שרשרת ישובים יהודיים קטנטנים שנמצאים בלב אוכלוסיה פלסטינית ענקית. בשביל כמה עשרות אלפי קיצוניים שמאמינים שהמשיח יגיע יותר מהר אם יאלצו את הממשלה לשלוט בשטחים. הישיבה של המתנחלים בשטחים חושפת אותם ואת החיילים ששומרים עליהם לפיגועים. הפיגועים מחייבים להביא עוד חיילים לשטחים. החיילים מנסים לשמור על המתנחלים באמצעות הטלת הגבלות על התנועה של הפלסטינים. הזעם של הפלסטינים על ההגבלות מביא לעוד פיגועים. בקיצור - ההתנחלויות הן הדרך הקצרה של מדינת ישראל לגיהינום.

הבן של אחי משרת בשטחים ואבטח תהלוכה לקבר עתניאל בן קנז בחברון לא היה בתהלוכה הזאת שום צורך בטחוני - סתם להפגין כוח אתמול לא התאפקתי: הוא עלול חס וחלילה לחזור לנו משם בארון. נאלץ לקבור אותו בשביל קבר. . שומעת בחדשות על חיילים שמאבטחים כניסה של יהודים לקבר יוסף בשכם, לקבר עתניאל בן קנז בחברון. שניהם נמצאים בלב אוכלוסייה ערבית צפופה. זה מעורר מהומות, חילופי אש, פצועים, הרוגים, מתיחות, נקמה. כל פולחן הקברים הזה נראה לי ביזוי של היהדות. סתם התגרות בשביל לעורר עוד שנאה. לא מבינה איך הממשלה ומפקדי הצבא מוכנים לשעבד את הבנים שלנו לטירוף הזה. לסכן את חייהם באבטחה של קיצוניים שרק רוצים להדליק את השטח. כנראה שמפקדי הצבא שלנו גיבורים במלחמות, אבל פחדנים כשהם עומדים מול המשיחיים מהצד שלנו.

הילדה התגייסה לפני שנה משרתת במודיעין. לא מזמן הראתה לי כתבה שפורסמה בתקשורת לפני כמה שנים- חיילים ביחידה שלה התנגדו לשימוש שנעשה במידע שהם אוספים בהאזנה לפלסטינים. הם דיברו שם על גיוס משת"פים, על ניצול של הומואים, על סחיטה של חולים כרוניים שצריכים לצאת ללטיפולים בישראל היא לא אמרה לי כלום במפורש, אבל הבנתי. הבת שלנו לא נכנסת בלילות לבתים לעצור חשודים ולא חוקרת מבוקשים. היא לא עושה את העבודה המלוכלכת. אבל היא מבינה שהיא משרתת מנגנון אכזרי, שנוגד את הערכים של המשפחה שלנו, את המוסר שהיא מאמינה בו. ההתעקשות לשלוט בפלסטינים יוצרת התנגדות, וכדי לדכא אותה צריך ריגול מתמיד. הריגול יוצר עוד התנגדות. זה כדור שלג הרסני. הרסני למדינה שלנו והרסני לבת שלי.

הבן הגיע לשבת. סיפר לי שקיבלו פקודה לירות גז מדמיע באיזה צומת בחברון. עמדו שם ילדים קטנים. חלק השתעלו נורא, כמעט נחנקו. הוא בקרוב יוצא מחברון אבל השאלה היא אם חברון תצא ממנו בשעה טובה בעוד חודש הבן יוצא לחופשת שחרור. בשבועות האחרונים הפלוגה שלו בחברון בגלל ההסלמה. הוא סגר כמה שבתות, וסוף סוף הגיע בששי האחרון הביתה. שעות עמדתי במטבח לבשל לו את הדברים שהוא אוהב. לקראת סוף הארוחה, הבן הקטן שלי גיא התחיל להשתעל. כנראה לא לעס טוב... פתאום אני רואה את הגדול קופץ מהשולחן ורץ לשירותים. אחרי עשר דקות חזר, קצת חיוור. לא רצה לאכול את הקינוח. יותר מאוחר שאלתי איך הוא מרגיש. סיפר לי שכמה ימים קודם הם היו על יד איזה צומת בחברון וקיבלו פקודה לירות לפאניקה. כשגיא התחיל להשתעל בארוחה, פתאום הוא ראה מול העיניים את הילדים מחברון. הייתה לו בחילה, רץ לשירותים והקיא את הנשמה. אני כבר סופרת את הימים. הוא אוטוטו משתחרר ועוזב את חברון. השאלה היא אם חברון תעזוב אותו.

הבן ללוחם ביחידה מובחרת. בזמן האחרון הם כל הזמן בשטחים- שומרים על מאחזים, חוסמים כפרים. אני רואה שהמוטיבציה שלו מאד הדרדרה. הוא אומר לי - התגייסתי להיות לוחם, ועשו ממני מאבטח. שם. הבן השתחרר לפני 12 שנה. היה קצין חי"ר ושרת בשטחים גם בסדיר וגם במילואים. הוא רואה את התהליך לאורך שנים- ההתנחלויות גדלות, אבל גם הישובים הפלסטיניים גדלים. התוצאה- המתנחלים נשארים מיעוט קטן. כדי לאבטח אותם הממשלות משקיעות מיליארדים. מביאים עוד ועוד יחידות לשמור עליהם, מפקיעים שדות של פלסטינים וסוללים עוד כבישים. מביאים כלים כבדים עם אבנים ועושים חסימות ביציאות מהכפרים, מסיבות בטחון. בזמן האחרון פרסמו גם נתונים- יותר מחצי צבא מושקע בהגנה על ההתנחלויות. על חמישה אחוז מאזרחי המדינה. טירוף.

אני רוצה להוציא את הבן שלי מהשטחים, כמו ש"ארבע אימהות" הוציאו את הצבא מלבנון. בהתחלה אמרו להן - אתן לא מבינות כלום בביטחון. אבל בסוף כולם יבינו, כמו בסיפור של לבנון, שדווקא ההחזקה בשטחים היא פגיעה בביטחון. אני אמא לחייל שמשרת בשטחים. רוצה הוציא אותו משם. חבר מהעבודה אומר לי כל הזמן - "מה את מבינה. הצבא חייב להיות בשטחים. בלי זה אין בטחון". אני עונה לו שהשמירה על ההתנחלויות מעסיקה חצי צבא, והנוכחות של הצבא בכל חור בשטחים מעוררת עימותים עם הפלסטינים. מה יוצא? ההתנחלויות מפריעות לאימונים של הצבא וגורמות לבלגן בשטחים. וזה פוגע בביטחון של המדינה. לפני כמה ימים הוא הפתיע אותי - סיפר לי שכשהיה קצין, ב-2002, אמא שלו רצתה להצטרף ל"ארבע אימהות להוציא אותו מלבנון. הוא התנגד. אמר לה - "אל תעשי ממני צחוק מול החיילים שלי. וחוץ מזה, מה אימהות מבינות בביטחון?" אמא שלו נשארה בבית. "אחרי שנים, כעסתי על אמא. אמרתי לה שכן הייתה צריכה להצטרף ל"ארבע אימהות". רק אחרי שהשתחררתי הבנתי כמה היינו שטופי מוח. איזה בטחון היה ברצועת הבטחון? היינו כולה ברווזים במטווח של החיזבאללה שאלתי את עצמי האם הוא מבין מה שהוא אומר.

שמעתי ברדיו שערבים תקפו ממתנחלים בשטחים הבן שמשרת שם אמר לי שזה הפוך- המתנחלים הם שהתנפלו על חקלאים ערבים. במה שקשור לאלימות מתנחלים, אמא, התקשורת מטייחת את האמת. שמעתי בחדשות על ערבים שתקפו מתנחלים באיזה מקום בשטחים. הבן שלי משרת באזור, והגיע למקום עם היחידה שלו. הוא וסיפר לי שזה הפוך - מתנחלים נכנסו לשטח חקלאי פרטי של ערבים והתנפלו עליהם במהלך יום עבודה. כמו במקרים דומים, אמר לי, הפקודה הייתה לא להתערב. אחרי כמה ימים התפרסמו סרטונים מהאירוע. התקשורת שינתה גרסה ומסתבר שהבן שלי דייק. סיפרתי לבן על הטוויסט בעלילה- הוא לא היה מופתע. מה נראה לך, שיעזו בתקשורת לספר את האמת? אפילו המפקדים מפחדים מהמתנחלים. אני חושב שבמקרה הזה לא הייתה לעיתונאים ברירה בגלל הסרטונים. לרוב המקרים האלה אין תיעוד, כי המתנחלים מצליחים לחטוף את הנייד למי שמצלם ולפעמים גם מכסחים אותו במכות. השטחים זה הצד האפל של הירח, הבן שלי אומר. אף אחד לא באמת רוצה לדעת מה הולך שם.

לפני שלושים שנה בעלי שרת בשטחים. עכשו הבן משרת שם. אותם פיגועי ירי, אותם מתנחלים פנאטים ואותם חיילים שחוטפים משני הצדדים. חייבת להוציא את הבן שלי משם. אחרת גם הנכדים יעברו את הגיהינום הזה. בעלי שירת בשטחים בסוף שנות השמונים, בתקופת האינתפאדה הראשונה. הבן שלי משרת שם עכשו. אז היו הפגנות המוניות, זריקות אבנים, תליית דגלי פלסטין על עמודי חשמל. גדודים שלמים הוקפצו לשטחים, וניסו לדכא את ההתקוממות באלות, במעצרים, באטימת בתים. אחרי שנים הוא אמר לי- השלו אותנו שאפשר להחזיר את השקט באמצעות הכוח העדיף שלנו. ההפחדה והעונשים עבדו על רוב האוכלוסיה, אבל היו כאלה שמוטיבציה שלהם למרוד רק גברה. והמעטים האלה מררו לנו את החיים. לפני שנה הבן הבכור התגייס, ועכשו גם הוא בשטחים. לפעמים הוא חולק "חוויות" עם בעלי. היכולות של הצבא בתחום המודיעין השתפרו בהרבה, אבל זריקות האבנים עדין יומיומיות, ויש חשש מירי של חמושים בדרכים המפותלות ובריכוזי אוכלוסיה פלסטינית. גם הבן שלי אומר שאת רוב האוכלוסיה ניתן לדכא, אבל די במעטים כדי לסכן חיילים ולרתק לשטחים חצי מהצבא. בעלי אוכל את עצמו על כך שהבן עובר את אותו סיוט שהוא עבר בשירותו הצבאי.

הבן שומר במחסום. עוצרים מכוניות של פלסטינים לבידוק. לפעמים יוצא שעושים בלגן בסחורה שנמצאת ברכב, לפעמים מעמידים אנשים בגשם עד שמסיימים לבדוק. אני ממפחדת שהבן שלי יהיה קורבן של נקמה על ההשפלות האלה. הבן שמר באיזה מחסום בשטחים. הפקודות היו לעצור כל רכב ולבדוק. סיפר לי שפעם עצרו בערב מכונית עם זוג בני ארבעים בערך. הוציאו אותם כדי לבדוק את הרכב. שניהם היו לבושים חגיגי, אמרו שנוסעים לחתונה. באמצע הבידוק התחיל גשם, והיא ביקשה להיכנס לאוטו. אמרנו לה שתחכה עד שנסיים. התסרוקת שלה נרטבה, האיפור נזל והיא התחילה לבכות. בעלה עמד על ידה, לא ידע מה לעשות עם עצמו. אחרי שהם נכנסו לרכב ונסעו נזכרתי איך את מתארגנת לחתונה, אמר לי. מספרה, איפור. כמה חשוב לך להיראות טוב. אני ממש לא מבינה- המפקדים והממשלה לא מבינים כמה ההשפלות האלה גורמות לאוכלוסייה בשטחים לשנוא אותנו? כמה הן עושות מוטיבציה לנקמה אצל הילדים של זוג כזה? הם לא מבינים שהקורבנות של הנקמה הזאת יהיו הבנים שלנו?

כבר כמה חודשים הבן בשטחים. הוא לא מספר לנו הרבה, לא רוצה להדאיג. אבל ממני קשה להסתיר- אני מכבסת לו את המדים וממש מריחה את ריח הלחץ, את הזיעה של החרדות. הבן שלי אומר שהחודשים האחרונים בשטחים היו הכי קשים בשירות שלו. אי אפשר לדעת על מי לסמוך, ואי אפשר לדעת ממי תחטוף. היחידה שלו מאבטחת את התנועה באיזור שכם. בכבישים שעוברים בתוך כפרים ערביים יש זריקות אבנים על רכבים של מתנחלים. החיילים מגיעים, לפעמים בעצמם גם חוטפים אבנים. הם מרחיקים מהכביש את מיידי האבנים בצעקות, ואם לא הולך- עם רימון הלם. לפעמים רודפים אחריהם לתוך הסמטאות, ואם מצליחים לתפוס- עוצרים אותם. לפני כמה ימים הגיעו ממתנחלים עם נשק ואלות לצומת שעובר בתוך כפר. החליטו לנקום על זריקת האבנים. שברו שולחנות של בית קפה, זרקו אבנים על רכבים פלסטיניים. היחידה קיבלה פקודה להרחיק אותם. הם תקפו את המפקד של הבן שלי ושני חברים שלו. הם בקושי הגנו על עצמם, כי במתנחלים אסור לגעת, גם כשהם תוקפים חיילים. יומיים אחרי שסיפר לי, שמעתי בחדשות שאחד מהתוקפים נעצר. לא תולה בזה הרבה תקוות- ישחררו אותו בקרוב בלי שום עונש משמעותי. הבן שלי והחברים שלו מרגישים מופקרים.

הבן קיבל פקודה לקחת עציר מהשטחים לבית חולים בירושלים בחדר המיון כולם הסתכלו עליהם - חייל חמוש גורר ילד בן 12 עם פלנלית על העיניים וידיים אזוקות. סיפר לי שבחיים לא הרגיש כל כך מושפל. כשחיילים בשטחים תופסים מיידה אבנים, עוצרים אותם. אחד העצורים הקיא כל הזמן. המפקד אמר לבן שלי שצריך לפנות אותו לבית חולים בירושלים. הבן נסע איתו ונכנסו למיון. היה שם עמוס. כולם הסתכלו עליהם - הבן שלי עם מדים ונשק, גורר ילד בן 12, חלש מרוב הקאות. היתה לו פלנלית על העיניים ואזיקים על הידיים. כשראיתי איך מסתכלים עלי, הבן אמר לי, פתאום הרגשתי כאילו חזרתי למקום שפוי. תביני, בשטחים אפשר לעשות לילד בן 12 הכל. שם זה גם נראה סביר, כי ככה. לא שואלים יותר מדי. פתאום בתוך בית חולים אני מבין שזה בסך הכל ילד. לקשור לו את העיניים והידיים זה הזוי. שאני לא רוצה לעשות את העבודה המסריחה הזאת. אני מרגישה מושפלת בשביל הבן שלי. שלחתי אותו לצבא להגן על המדינה, לא להיות גיבור על ילדים בני 12.

הבן התגייס ליחידה מובחרת, רצה לתרום. סיפר שבשטחים השתתף במעצרים. פרצו לדירות, השאירו הרס ובלגן. אבל במעצר אחד כשהצבא צילם, קיבלו פקודה חד משמעית לנקות ולסדר אחריהם. הבן הצעיר שלי התגייס ליחידה מובחרת, מתוך כוונה לתרום כמה שיותר. את כל תקופת השירות המבצעי היחידה עשתה בשטחים. מעצרים נחשבו ל"פסגת" המבצעיות. הוא סיפר לנו על המעצר הראשון שהשתתף בו: הם נכנסו לבית דירות, ובטעות פרצו לבית הלא נכון. תלשו את הדלת עם הצירים והרסו אותה. שאלנו בנאיביות- מי יתקן או ישלם למשפחה? הבנו ביחד שהצבא לא לוקח אחריות ואין פיצוי על נזקים "פעוטים" כאלה. וזה קורה כל הזמן. בפעולה אחרת הם פרצו לבית, ושם באמת היה מה למצוא. ייצרו שם נשק. לבית הזה התלווה צלם והמבצע הזה פורסם בתקשורת. אז הלוחמים קיבלו פקודה לסדר ולנקות אחריהם את הבלגן שעשו…

היחידה של הבן מאבטחת מאחזים. הצעירים שגרים שם שורפים מטעים של ערבים ותוקפים אותם בשדות. קרה כבר שגם חיבלו בציוד צבאי. הבן שלי מרגיש כמו מאבטח של כנופיית עבריינים. כבר חודש היחידה של הבן מאבטחת מאחזים, ואנחנו לא ישנים בלילות. הוא מספר לנו על כמה צעירים שחיים שם על גבעה. לעתים יורדים לכפר ערבי קרוב ושוברים חלונות של מכוניות. לעתים הם שורפים מטעים של ערבים, לפעמים גונבים יבול. לפני שבועיים הייתה ליחידה שלו היתקלות לא נעימה איתם - קיבלו מהקצין פקודה לחסום את להם את הכניסה לכפר. כמה שעות אחר כך הם באו ואיימו עליו, ויום אחר כך חיבלו ברכב צבאי. הוא בקושי העיר להם בחצי פה. הצליחו להפחיד אותו. בשביל מה מסכנים את החיים של הבן שלי? בשביל לאבטח כנופייה של עבריינים?

מילדות הבן עוזר לנו במטע. עכשיו משרת בשטחים סיפר שצעירים מאיזה מאחז שרפו מטע זיתים של ערבים. כל עץ בשבילי זה יצור חי, אבל הפקודה היא לא להתערב. אני עומד מהצד ומשתגע. אנחנו מושבניקים, מגדלים פירות. הילדים עוזרים במטע מגיל ילדות, מטפחים כל עץ. בסעודת שבת בעלי וחמי אמרו שהקיץ קטפנו כמות יפה של שזיפים. פתאום הבן, שמשרת בשטחים, אומר - אתם יודעים שהערבים בגזרה שלי לא יוציאו השנה הרבה זיתים מהמטעים שלהם. יש מי שדואג לזה. הסתכלנו עליו- מה?? התחיל לספר על צעירים מהמאחזים שגונבים זיתים, שורפים עצים, שופכים עליהם חומרים רעילים. בעלי שאל- ומה הצבא עושה? הבן ענה שכלום. כמושבניק כואב לו על כל עץ, אבל הפקודה היא לא להתערב. חמי איש דתי. הוא קם וצעק - הם עוברים על "בל תשחית" והצבא שותק? אילו יהודים אלה? איזה צבא זה? הבן התכווץ בכיסא. גם הלב שלי התכווץ.

לפני כמה זמן שמעתי מהבן של השכנים קצת חוויות מהשטחים. הכי גרוע זה כשילדים זורקים אבנים. חלק בקושי בני עשר. רודפים אחריהם, תופסים אותם, מפחידים קצת ומשחררים. לראות את הפחד בעיניים שלהם זה נורא. אבל מצד שני אי אפשר לתת להם לזרוק אבנים על רכבים. אמרתי לו שזה באמת לא ג'וב לחיילים. הצבא השקיע והכשיר אותך להיות לוחם, לא שוטר. הוא הסכים- אני לא מבין מה אנחנו עושים שם. זה לא התפקיד שלנו. זה גם פוגע לנו במקצועיות כלוחמים. אנחנו גם אומרים את זה למפקדים. אבל הם מנפנפים אותנו ואומרים שזה מה יש. מנצלים את הבנים שלנו ככוח שיטור זול, ובאותו זמן גם פוגעים ביכולות שלהם כלוחמים. אנחנו עוד נשלם על זה.

במשך חודשיים המשימה של הבן שלי הייתה לפקח על הכניסות למערת המכפלה. יש כניסה ליהודים וכניסה למוסלמים. מהקסבה יש שער שמוביל למערה, לאזור התפילה של המוסלמים. לחיצת כפתור מסובבת את השער. מין קרוסלה כזאת. אם מפסיקים ללחוץ על הכפתור בזמן שמישהו בפנים - זה עוצר ונתקע לו בפרצוף. הבן שלי ראה שלפעמים חיילים עשו את זה. למה? להוציא עצבים, משעמום. הפלסטינים לרוב לא הגיבו. מה יעשו? אבל אני בטוח שזה גרם להם עוד יותר לשנוא אותנו. לפעמים יש במערה ימים שלמים של הפרדה. בחלק מהחגים היהודיים המוסלמים לא נכנסים בכלל, ובחלק מהחגים המוסלמיים היהודים לא נכנסים. אבל זה לא עובר חלק- יצא פעם יום ירושלים בחג מוסלמי, והיהודים רצו לעשות תפילה חגיגית במערה. לא נתנו להם, ואז הם התפללו בחוץ. הבן סיפר שהם צעקו שזה בושה והסתכלו על החיילים כאילו הם אשמים. הבן אמר לי- כמה שתנסה, לא תרצה את המתנחלים. כמה שלא תגביל את הערבים כדי שלמתנחלים יהיה יותר נוח- זה לא יספיק להם. ואז, כשהערבים עשו בלגן, הם האשימו אותנו, אמרו שאנחנו לא מספיק קשוחים איתם.

חברה מספרת שהבן שלה התחיל לדבר בצורה אלימה וגזענית על ערבים מאז שהוא משרת בשטחים. כאילו הזריקו לו רעל למוח. הוא מתבטא בצורה בלתי נסבלת, היא אומרת. ממש לא הילד שחינכנו וטיפחנו. היא חוששת להעיר- לא רוצה ליצור לו קונפליקט בין המסרים של הבית למסרים של הצבא. אומרת לי- מה שרואים מפה לא רואים משם. יש בשטחים מציאות של סכנה למתנחלים ולחיילים ששומרים עליהם. אני אומרת לה - את ממש צודקת. הצבא מציב את החיילים במשימה חסרת סיכוי. וכדי שיהיו מוכנים לבצע אותה - שוטפים להם את המוח. רק ככה ההגבלות על הפלסטינים והדיכוי היומיומי יכול להראות להם מוצדק והגיוני. אבל אם הבן ילך פעם צעד אחד רחוק מדי - יסתבך בהתעללות בערבי ומישהו יפיץ את זה בסרטון - המפקדים יגידו שהבן שלך הפר פקודה, לא פעל על פי הנהלים. את המחיר רק הוא ישלם.