מערכת אימהות
ינו 303 דקות
עודכן ב: ינו 31
כמה מנותקת הממשלה הזאת מ-1 ועד לרקוד בזמן שישראלים נאנסים ומעונים בשבי חמאס?
וגם: משטרת ישראל נרקבת בקצב מעורר השתאות.
מדיניות אצל נתניהו זה משהו שאפשר להחליף כמו כובע.
ובזמן שנתניהו מחליף כובעים, לוחמים נהרגים עבור הסיסמאות המתחלפות שלו.
מורן שריר | הארץ
הרקדנים האוטומטים
אתמול בכנס תמיכה בטרנספר והקמת התנחלויות ברצועת עזה, רקדו חברי ממשלה באושר גדול. בזמן שנערות ישראליות נאנסות בשבי, איתמר בן גביר רקד. בזמן שחיילים עוברים עינויים מתחת לאדמה בעזה, השר עמיחי אליהו רקד. בזמן ש-25 משפחות ישראליות יושבות שבעה, השר קרעי רקד. בזמן שחיילים נלחמים בקור ובגשם, יצחק גולדקנופף הכריז על גוש קטיף המתחדשת.
אם רציתם סימן למידת הניתוק של הממשלה מהציבור הישראלי ומשיקול דעת, אז ריקוד הדמים אתמול הבהיר מיהם האנשים שמנהיגים אותנו. משיחיסטים מסוכנים שמתחרמנים מריח של דם. אלו לא אנשים שינסו לשחרר את החטופים מהשבי. אלו לא אנשים שיחזירו את הביטחון לצפון ולדרום. אלו לא אנשים שידאגו שלוחמים ישראלים לא ייהרגו לשווא. להיפך. הם יברכו על מותו של כל חלל אם הוא יקרב את הגאולה במילימטר.
זה כבר לא רק יואב קיש, כל הממשלה רוקדת כשדם ישראלי נשפך. ושיהיה ברור: כל הממשלה שותפה לריקוד הזה. לא רק מי שנכח באירוע עצמו. זה מה שקורה כשאין לממשלה הזאת מנהיג שמסוגל לקרוא את השרים שלו לסדר. לנתניהו אין מדיניות, רק ספינים מתחלפים. השבוע צולם היועץ שלו חבוש כובע עם הדפס "ניצחון מוחלט". זו כנראה סיסמת היום של לשכת רה"מ. בעבר יכול היה לחבוש כובע עם הדפס "חמאס הוא נכס" אבל היום הסיסמה היא "ניצחון מוחלט". מדיניות אצל נתניהו זה משהו שאפשר להחליף כמו כובע. ובזמן שנתניהו מחליף כובעים, לוחמים נהרגים עבור הסיסמאות המתחלפות שלו.
היעדר עמוד שדרה אצל המנהיג מביא לכך שהקואליציה כולה קיצונית כמידת החוליה הקיצונית ביותר בה. הקואליציה קיצונית כמו לימור סון הר מלך. היא גזענית כמו עמיחי אליהו. היא פשיסטית כמו סמוטריץ' ואינפנטילית כמו בן גביר. היא מושחתת כמו אריה דרעי, בורה כמו נסים ואטורי ועילגת כמו דודי אמסלם. אכפת לה מהאזרחים כמו שלמירי רגב אכפת.
לפני שבוע וחצי עמית סגל התבכיין פה שכותבי "הארץ" מתנכלים לו. "ניסיון רצח האופי המתמשך נגדי הוא בעצם כעס על אופי המדינה", הוא כתב. יכול להיות שהוא צודק. מותר לכעוס אם המדינה הופכת לקיצונית ומסוכנת כמוהו. מותר לכעוס שתומכי טרור מתברגים לעמדות מפתח בתקשורת ובממשלה. מותר לכעוס כשאנשי עליונות יהודית שולחים נערים להיהרג על החזון שלהם כשהם עצמם מבלים את מיטב שנותיהם באולפני גל"צ או במרתפי השב"כ. מה שהציל אותנו ב-7 באוקטובר הוא שאנשים כמו סמוטריץ' וסגל הם לא "האופי של המדינה". הם רק סקטור קיצוני שצבר הרבה מאוד משקל. יותר משקל ממה שהציבור השפוי מסוגל לשאת.
בוז לכחולי המדים. בואו, לא באמת היה צריך הרבה בשביל להשחית את משטרת ישראל. מראש לא מדובר באיזה אירגון סופר מצטיין וערכי. ובכל זאת מדהים כמה מהר פשט הריקבון. מספיק למנות מפכ"ל לא כשיר וחסר ביטחון שמצידו ימנה שורת ניצבים לא כשירים וחסרי ביטחון וכן הלאה. מספיק להדיח מפקד מחוז עצמאי אחד בשביל לסמן את הדרך לבאים אחריו. מספיק שהשר הממונה (בעצמו עבריין ואינפנטיל) ייתן גיבוי לשוטרים אלימים. כל צעד אחד כזה הוא גל גדול שהאדוות שלו מגיעות לכל תחנה בארץ ועד לאחרון שוטרי המקוף.
את התוצאות אנחנו רואים כשמוגש כתב אישום שערורייתי במהירות בזק נגד אזרחית שעידית סילמן טוענת שתקפה אותה. או כשמחסלים באלימות הפגנות מחוץ לבתי שרים. או כשדופקים מכות רצח לנער לא אלים. ואז לא פלא שעבריינים מקבלים לגיטימציה לתקוף מוחים, לדרוס מפגינים, לשרוף אוהל שבתוכו משפחות חטופים. ככה הופכת משטרה ממלכתית לגוף חמוש בשירות מפלגה פשיסטית. זה רק עוד טיעון - אחד ממאות - עבור הקטגורים של נשמתו של בנימין נתניהו ביום הדין. לנו זה כבר לא יעזור. מדהים באיזו קלות מתרגלים לחיות בדיסטופיה.