הכרה במדינה פלסטינית מערערת את יסודות האידיאולוגיה המשיחית. לא במקרה, מנהיגי הימין מגיבים בזעם לכל רמז להכרה בינלאומית בפלסטין. מבחינתם, זהו איום קיומי – לא על המדינה, אלא על פרויקט ההתנחלויות. הכרה כזו מציבה גבול, מסמנת קו אדום, שוללת את חלום "ארץ ישראל השלמה", ובכך גם דורשת הכרעה מוסרית מצידנו: המשך השליטה – או שותפות.

העולם מתכנס סביב רעיון של פתרון – וישראל מתבצרת. ההתנגדות המוחלטת של ההנהגה הישראלית לא מותירה מקום ליוזמות, להידברות או אפילו להצגת עמדה אלטרנטיבית. בישראל הרשמית אין מענה מדיני. יש רק שלילה. והשלילה הזו, לאורך זמן, לא רק שאינה בולמת את התהליך – אלא דוחקת את ישראל אל שולי הלגיטימציה הבינלאומית. יוזמת פריז ופסגת ניו יורק מבקשות לפתוח דלת. השאלה היא – האם ישראל בכלל מוכנה להישיר אליה מבט?

הכרה במדינת פלסטין היא לא רק חובה גלובלית – היא חוב שלנו לעצמנו. כדי שלא נחיה עוד דור בתוך מעגל ההרג. כדי שנוכל לומר לילדים שלנו שניסינו. שפעלנו. שבחרנו בחיים.

במרחק הזמן שבין 1940, כאשר וירג'יניה וולף כתבה את מאמרה רב-העוצמה מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית, לבין 2025, אנו עוצרות להתבונן ולהקשיב לקולותיהן של ארבע נשים – וולף, ליאת אצילי, חמוטל גורי ומנואלה דבירי. המשותף להן הוא התנגדות עיקשת לנרטיב המלחמתי המקדש הקרבה וגבורה, ובחירה לספר סיפור אחר: של חמלה, עקשנות ואומץ לדמיין עתיד של פיוס.

בסוסיא, התנחלות קטנה בדרום הר חברון, מתבצעת אלימות יומיומית כלפי פלסטינים – בגיבוי הצבא ובהסתרת המדינה. אנחנו, קבוצת אימהות ישראליות, ראינו

"דווקא היום, כשהסיפור הרשמי חוזר על עצמו באכזריות, חשוב יותר מתמיד להאזין לקולות שבקעו מן השוחות, מן הכפרים, מן התודעה של מי שנשאו על גופם ו

הציבור הישראלי קיבל רמטכ"ל שמדבר על ממלכתיות, אבל מקבל בשתיקה את הפיכתו של צה"ל למיליציה בשירות משיחיות לאומנית. במקום להחיל משמעת, מוסר וגבולות — הוא משלים עם תהליך ההתפרקות הערכית של הצבא. חיילים אינם כפופים עוד לחוק, אלא לפוליטיקה של התנחלויות.

חנה ארנדט הבינה לעומק את הכוח של שקר כאשר הוא מוצג כמציאות עקבית ומסודרת. שקר כזה אינו רק מתעתע; הוא נוח, מוכר, ומקל עלינו להימנע מההתמודדות

"גור קהתי הוא הקורבן הכי מוכר של הטירוף המשיחי- האיציק סעידיאן של הזיות הגאולה. אך הוא לגמרי לא היחיד. במשך שנים נהרגו טובי בנינו ובנותינו,

סרבנות איננה חולשה אלא חוזקה. היא עומדת לצד ערכים של צדק, שוויון וחתירה לשלום. זוהי קריאה לכל אדם להתעורר, להתנגד, ולאפשר לקול המצפון לגבור

הראיה הבוטה ביותר לכך היא ההתנהלות המבישה של תאגיד השידור הציבורי מול הסרט התיעודי של נטע שושני, "1948: לזכור ולשכוח". הסרט הוזמן על ידי התאגיד, מומן בכספי ציבור, הופק ונערך במשך שש שנים – אך נגנז. הוא לא נגנז בגלל פגמים מקצועיים או עובדתיים. הוא נגנז כי הוא נוגע בדיוק במה שאסור לגעת בו – ההיסטוריה כפי שנחוותה בשטח, בעיני יהודים ופלסטינים, לוחמים ואזרחים, שהיו שם – וחלקם עדיין איתנו.

לספור את הדמעות וחיבוקי הנחמה. את הזעקות בקול שנצרד.לספור, בענווה, את מי שטרם יצאו או אולי נבצר מהם לצאת לרחוב אבל קול הזעקה מגיע...

"100 ימי מילואים הסתיימו אתמול רשמית. כמה תובנות ראשוניות". ינובסקי כותב פוסט עם 8 תובנות מכובסות על מציאות מדומיינת שהוא חווה במאה ימי...

את הבן שלי התרגשתי פתאום לזהות למרות טשטוש הפנים, בהיותו החייל היחיד שישב עם ספר בידו, בסלון עזתי כבד רהיטים. דקונסטרוקציה מופרעת של המציאות

כי אלה הילדים שלי וזה כל מה שאכפת לי. והצליל הזה, שנמצא לדעתי בכל אמא, הוא תמיד אנרכיסטי ותמיד מתנגש עם ערכי הנאמנות למדינה. וזה קול שהמדינה

השליח המיוחד של האו"ם לבחינת זכויות האדם של הפלסטינים, מייקל לינק, הגיש בימים האחרונים לאו"ם ממצאי מחקר שנערך על המצב באזורים הפלסטיניים...

"בלי ההתנחלויות צה״ל היה יכול לצמצם את כוחו ביו״ש בשני שלישים". המתנחלים הם נטל כבד על ביטחון המדינה ונטל מוסרי כבד בהיותם הסיבה לאלימות

במציאות מטורפת שאין לה תקדים, נדרש מאיתנו, לשלוח את הבנים והבנות שלנו לשרות צבאי, בממשלה שבה חברים בקבינט הבטחוני שני אנשים בעלי רקורד...

במקום שאנחנו נספח את ההתנחלויות, ההתנחלויות החליטו לספח אותנו. עכשיו הן מנסות להביא את היררכיית האדונים והעבדים מהשטחים גם לתוך גבולות 67',

הממשלה קיבלה היום (18.06.23) החלטה נוספת בדרך לסיפוח השטחים: נקבע שהממשלה תצטרך רק לקבל החלטה ראשונית שמאשרת את השלב הראשון בתהליך...