אם לעם הפלסטיני לא תהיה מדינה – לעם ישראל תישאר מדינת יהודה.

משק כנפי ההיסטוריה כבר מהדהד בדלתות ביתנו. שתי יוזמות דרמטיות, חסרות תקדים, לסיום שפיכות הדמים, לשחרור החטופים, ולהקמת מדינה פלסטינית – מונחות כעת על השולחן. הן מגובות על ידי עשרות מדינות, האו"ם, סעודיה, אירופה – והן מבשרות אפשרות אמתית לשינוי. אבל ממשלת ישראל לא שם. נתניהו, שבוי בידי בן גביר, סמוטריץ' וחבורת המשיחיים שסובבו את הגה המדינה – חוסם כל סיכוי להסכם. הפחד מהדין ומהאחריות הפך אותם לחבורה שמעדיפה המשך הסבל על פני עתיד של חיים.

אנחנו, האימהות, לא יכולות לשתוק עוד. הכרה במדינת פלסטין היא הדרך היחידה לעצור את שפיכות הדמים, להכיר בעוולות שנעשו – מתוך חמלה ופיוס – ולבנות שותפות אמתית שתשיב את כבוד האדם לכל יושבי האזור, כחברה המבקשת שוויון, צדק ועתיד משותף.

זו משימה עליונה. הזמן לפעול – הוא עכשיו.

הגיע הזמן. מדינת פלסטין היא לא איום – היא שכנה. היא שותפה. היא מציאות. ( צילום: הדרה אורן) הבימה תל-אביב, 2024

הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית: לא מחווה – אלא חובה עולמית

הזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית איננה מחווה פוליטית – היא חובה מוסרית, היסטורית ובינלאומית. למעלה משלושה עשורים שעם שלם נאבק להכרה בזכותו הבסיסית לחיות במדינה משלו. היום, מול חורבן חסר תקדים בעזה ושוקת שבורה של מדיניות בינלאומית, מונחות על השולחן שתי יוזמות דרמטיות לסיום הסבל ולפתיחת עתיד של שלום. שתיהן מונחות על ידי סעודיה, בגיבוי מדינות אירופה, האו״ם ויותר מ-100 מדינות. אך במקום תקווה – יש חסימה. את המהלך הזה עוצר איש אחד: בנימין נתניהו. האיש שמונע מכולנו את האפשרות לדמיין מציאות אחרת.

המאבק הפלסטיני להכרה התחיל רשמית בהכרזת העצמאות של פלסטין ב-15 בנובמבר 1988 באלג'יר, ביוזמת המועצה הלאומית הפלסטינית ובראשות אש"ף. ההכרזה הסתמכה על החלטת האו"ם 181 משנת 1947, שקראה להקמת שתי מדינות בארץ ישראל. עד סוף אותה שנה, מעל 78 מדינות – בעיקר ממדינות ערב, הגוש הסובייטי ומדינות מתפתחות – הכירו במדינה הפלסטינית דה-יורה.

הסכמי אוסלו ב-1993 סימנו צעד חשוב, כאשר אש"ף הכיר בישראל, וישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני, תוך הקמת הרשות הפלסטינית כגוף שלטוני זמני. אך מאז, ההתקדמות נעצרה, בין היתר בשל התנגדות עיקשת של ישראל וארצות הברית לצעדים חד-צדדיים. ב-2012, האו"ם העניק לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", מה שאפשר לה להצטרף לאמנות בינלאומיות ולפנות לבתי משפט בינלאומיים.

נכון לפברואר 2025, 147 מתוך 193 מדינות באו"ם הכירו במדינה הפלסטינית – כולל מדינות באירופה, אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה. עם זאת, חברות מלאה באו"ם נחסמת שוב ושוב על ידי וטו אמריקאי במועצת הביטחון – גם ב-2011 וגם לאחרונה, ב-2024. תקראו את דבריו של ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל”ל: הוא מפרט את שתי היוזמות: אחת לסיום המלחמה, השנייה להקמת מדינה פלסטינית בליווי עולמי. נתניהו דוחה את שתיהן – ובכך הופך את ישראל למי שמונעת פתרון גלובלי.

היוזמה הגלובלית לפתרון שתי מדינות, בהובלת סעודיה, צרפת והאו"ם, צוברת תנופה עם הצטרפות 100 מדינות. ב־17–20 ביוני תתקיים פסגה בפריז להצגת תוכנית מפורטת להקמת פלסטין. נתניהו דוחה גם את ההזדמנות ההיסטורית הזו..

צומת היסטורית: שתיים במקום אחת

ההצעה הראשונה היא עסקה כוללת לסיום המלחמה בעזה. זו איננה פשרה רכה – אלא פתרון מלא: שחרור החטופים, פירוק חמאס, הקמת ממשלה זמנית ברצועה, נסיגת צה"ל, ושיקום מיידי של עזה. לא מדובר ביוזמה חד-צדדית – אלא בהצעה שקיבלה תמיכה רחבה ממדינות ערב, מגורמים בינלאומיים, ואפילו – בשתיקה – מממשל טראמפ.

ההצעה השנייה, שמכונה "הברית הגלובלית להקמת מדינה פלסטינית", גובשה ביוזמה סעודית-אירופית ומשתתפות בה כ-100 מדינות. היא שואפת לבנות תוכנית מפורטת, בלוחות זמנים, עם אחריות משפטית, ביטחונית וכלכלית – להקמת מדינה פלסטינית. הצעד הבא הוא פסגת פריז ביוני הקרוב, שתניף את הדגל באופן רשמי. גם כאן, ישראל, בהנהגת נתניהו, מסרבת להשתתף – ובכך מתנערת ממהלך היסטורי.

נתניהו: המחסום האמיתי לשלום

בעוד שבאופן גלוי מצטיירת ישראל כמגינה על ביטחונה, בפועל, מדובר באסטרטגיה צינית שנועדה לשמר שלטון: לטרפד כל מהלך שיביא להסדרה ולשלום. נתניהו, באמצעות שליחו רון דרמר, מפעיל לחצים בוושינגטון, מציע "פתרונות" כמו סיוע הומניטרי בליווי צה"ל – כאילו מדובר בצעד ריבוני, ולא בטשטוש מוחלט של הסכסוך. הוא גם פועל נגד המו"מ בין ארה"ב לאיראן, בין ארה"ב לחמאס, מול החות'ים, תוך ניסיון לחבל בכל תהליך שיאיים על התלות בו כ"שומר הסף".

טראמפ על הקו

גם טראמפ לא חסין לסחטנות. אבל הוא מזהה הזדמנות: להפוך ל"מביא השלום" החדש, לנצל את היוזמות האזוריות – ולהשאיר חותם. סעודיה מתכננת לשים את כל הקלפים על השולחן מולו: ברית הגנה, עסקת נשק, השקעות ענק – בתמורה לתמיכה במהלך המדיני. טראמפ אולי מבולבל, אך מבין היטב שנתניהו הוא לא הפתרון – אלא הבעיה.

הכרה בפלסטין: לא סמל – אלא יסוד

מאז הכרזת העצמאות הפלסטינית ב־1988, הכירו במדינה הפלסטינית 147 מדינות. עצרת האו"ם הכירה בה כמדינה משקיפה. היא חברה באונסק"ו, חתומה על אמנת רומא, והחלה לנקוט צעדים משפטיים מול ישראל בבית הדין הבינלאומי. התנגדות ארה"ב וישראל לא מנעה את המשך התהליך – רק עיכבה אותו. הבחירה ברורה: בין סכסוך נצחי – להסכם מדיני. בין בידוד – לשותפות אזורית. בין פחד – לעתיד.

הכרה במדינת פלסטין אינה סיכון – אלא תנאי בסיס לקיום מדיני צודק. היא תאפשר אחריות הדדית, תחייב עמידה בחוק הבינלאומי, ותקטין את דרישת זכות השיבה – משום שהפלסטינים יקבלו מדינה משלהם.

אמא הייתה כאן, דרום הר חברון, 2023 צילום: רונית שקד

האחריות שלנו – האימהות

כשהמנהיגים כושלים – הקול האנושי חייב להישמע. כאימהות, אנחנו מבינות את ערך החיים. את הכאב שבהתעוררות לאובדן. אנחנו יודעות שילד הרוג אחד זה עולם שלם שנגמר. מאות אלפים זה צעקה שאי אפשר להשתיק.

הכרה במדינת פלסטין היא לא רק חובה גלובלית – היא חוב שלנו לעצמנו. כדי שלא נחיה עוד דור בתוך מעגל ההרג. כדי שנוכל לומר לילדים שלנו שניסינו. שפעלנו. שבחרנו בחיים.

במפגש עם דוד מלובני מהתנועה ליציאה ממדינת פלסטין, דנו בכיבוש כשפה ובמציאות שהודחקה: פלסטין כבר מדינה מוכרת, אך המילים "השטחים" מסתירות זאת. שינוי השיח – הוא המפתח לשינוי פוליטי. צפו בהקלטה. (אפריל 2024)