אני מאשימה: בשם הביטחון, מי מגן על ילדי אום אל ח'יר?
ביום שלישי, 8 בספטמבר, בשעה תשע בבוקר, ידונו בבית אל בעתידה של אום אל ח'יר.
אנחנו נהיה באום אל־ח׳יר. לא מפני שאנחנו משפטניות או מתכננות ערים. אנחנו אימהות. ובמשך שנים למדנו
שהדרך להבין מהו כיבוש אינה מתחילה בספרי משפט. היא מתחילה במקום שבו בני אדם חיים תחתיו.
בואו לאום אל־ח׳יר.
בואו לאום אל ח'יר.
היכנסו למרכז הקהילתי. שבו בספרייה. הביטו בילדים. פגשו את המורות. לכו למרפאה, למגרש המשחקים, לבתי המשפחות.
ואז נסו לומר את המילים: "מבנים בלתי חוקיים".
באוקטובר 2025 הוציאו הרשויות הישראליות כ־13 צווי הריסה וצווי הפסקת עבודה באום אל־ח׳יר. בין המבנים שנכללו בהם: בתי מגורים, מטבחים, חממה והמרכז הקהילתי שבו נמצאים גם משרד מועצת הכפר, גן ילדים ומרפאה.
כשליש ממבני הקהילה הועמדו תחת איום.
זו איננה בירוקרטיה. זו שיטת חיים.
המדינה שלא מאשרת — ואז הורסת
אום אל־ח׳יר נמצאת בשטח C, תחת שליטה ישראלית מלאה. מערכת התכנון שמכריעה אם פלסטינים יוכלו לבנות ולהסדיר את בתיהם מופעלת בידי המינהל האזרחי, שהוא חלק ממערכת הביטחון הישראלית.
תושבי אום אל־ח׳יר הגישו תוכנית מתאר להסדרת הכפר. הם מבקשים להכיר בבתים, בדרכים, במבני הציבור ובשטחים החקלאיים שבהם מתקיימים חייהם.
עד שתוכרע התוכנית הם מבקשים לעצור את ההריסות.
ביום שלישי אמור להתקיים הדיון הבא.
אבל יש פרט אחד שצריך לעצור עליו.
בדיון הקודם, ב־18 במרץ, תושבי אום אל־ח׳יר עצמם לא הורשו להשתתף. הנימוק שניתן היה "שיקולי ביטחון".
תרשו לנו לצחוק.
צחוק מר. צחוק של מי שכבר אינן יודעות אם לבכות.
ביטחון של מי?
האם ילדים שנתקלים בגדר תיל בדרכם לבית הספר הם איום ביטחוני?
באפריל, לאחר שנחסמה הדרך שבה עוברים ילדי אום אל־ח׳יר לבית הספר, תועדו ילדים נמלטים במהלך שימוש של כוחות ישראליים בגז מדמיע וברימוני הלם. הצבא טען שהאמצעים כוונו למבוגרים ולא לילדים.
זה ביטחון?
האם משפחה שאינה יכולה להגיע בחופשיות לשירותים ולדיר שלה היא איום ביטחוני?
בקיץ הוצבה נדנדה ליד השירותים החיצוניים של משפחת אלהדאלין. צו שטח צבאי סגור שהוציא הצבא הגביל את גישת בני המשפחה למרחב סביב ביתם ולדיר. המשפחה סיפרה שההגבלות פגעו גם ביכולתה להאכיל ולחלוב את הצאן.
זה ביטחון?
האם פעיל זכויות אדם בריטי שמגיע כנוכחות מגינה הוא האיום?
בסוף אוגוסט עוכב פין ג׳וגין בידי מתנחלים חמושים באום אל־ח׳יר ונמסר למשטרה. הוא ועורכת דינו מתארים את האירוע כחטיפה בכוח; המשטרה דוחה את הטענה ומסרה כי נעצר בעקבות חשד לעבירה. ג׳וגין גורש לאחר מכן לבריטניה, ומשרד החוץ הבריטי ביקש מידע בעניינו.
מי חקר עד תום את התנהלות האנשים החמושים שעיכבו אותו?
איפה הביטחון?
וב־28 ביולי 2025 עמד עודה אלהדאלין, איש חינוך ופעיל קהילתי, ותיעד את המתרחש בכפר.
ינון לוי ירה. עודה נפגע ונהרג.
הירי תועד. עודה עצמו צילם ברגעים שבהם נורה.
שנה לאחר מכן עומדת באום אל־ח׳יר ספריית עודה.
אנחנו הקמנו אותה יחד עם הקהילה.
כ־65 ילדות, ילדים ובני נוער מגיעים אליה. נשות חינוך מתוך הכפר מלמדות שם.
במקום שבו אדם נהרג — הקהילה בחרה לבנות מקום של חיים.
ואני מאשימה
אני מאשימה את השפה.
את השפה שהופכת בית ל"מבנה".
משפחה ל"מחזיקים".
ילדים ל"הפרת סדר".
אדמה ל"שטח".
והריסה ל"אכיפה".
אני מאשימה מערכת שמסוגלת לדון בעתידם של בני אדם — ולומר לבני האדם עצמם שהם מסוכנים מכדי להיות בחדר.
אני מאשימה את המילה ביטחון, כאשר משתמשים בה שוב ושוב כדי להצדיק מציאות שבה דווקא מי שחיים תחת שליטה צבאית נותרים ללא ביטחון.
כי אימהות יודעות משהו פשוט על ביטחון.
ביטחון הוא שילד יוצא לבית הספר וחוזר הביתה.
ביטחון הוא שאישה יכולה להיכנס לשירותים בלי לפחד.
ביטחון הוא שרועה יכול להאכיל את העזים שלו.
ביטחון הוא שמרפאה נשארת מרפאה גם מחר.
ביטחון הוא שמורה יכולה לפתוח בבוקר את הספרייה.
ביטחון הוא שמשפחה אינה הולכת לישון כשצו הריסה תלוי מעל ביתה.
וביטחון הוא שאדם רשאי לעמוד מול מי שמחליטים על ביתו ולהשמיע את קולו.
ביום שלישי אל תשאירו אותם לבד
ב־8 בספטמבר, בשעה 09:00, אמור להתקיים בבית אל הדיון בתוכנית המתאר.
אנחנו מזמינות אתכן ואתכם לעשות את הדרך ההפוכה.
בואו לאום אל ח'יר
בואו לראות בעיניים על מה מתקיים הדיון.
בואו לספריית עודה. פגשו את הילדים ואת המורות. הביטו במרכז הקהילתי, במרפאה, במגרש המשחקים ובבתי המשפחות.
בואו בנוכחות אזרחית, לא־אלימה, כדי לומר דבר פשוט:
אי אפשר להחליט על עתידה של קהילה ולהעלים את הקהילה מהחדר.
ביום שלישי ידונו בבית אל בקווים על מפה.
אנחנו נהיה עם האנשים שחיים בתוכם.
8.9 | אום אל־ח׳יראל תשאירו אותם לבד.
האם גם התמונה הזאת תהפוך לעוד דימוי חולף?
עדכון אום אל ח'יר | 5.9
שלושה ימים לפני הדיון על עתיד אום אל־ח׳יר.
תסתכלו על מגרש הכדורגל.
אתמול נכנסו מתנחלים לכפר.
ילד נפגע.
ואז הגיע הצבא, עצר את עזיז הד׳לין והכריז דווקא על מגרש הכדורגל של ילדי הקהילה כשטח צבאי סגור.
והתושבים נדרשו להיכנס לבתיהם.
ביום שלישי, 8 בספטמבר, צפוי להתקיים דיון נוסף בהליך התכנוני של אום אל ח'יר - קהילה שמבקשת להסדיר את הכפר ולהגן על בתיה ומבני הציבור שלה מפני הריסה.
מגרש כדורגל הוא לא קו על מפה.
ספרייה היא לא קו על מפה.
קהילה שלמה היא לא קו על מפה.
ביום שלישי אל תשאירו אותם לבד.
מחר, יום ראשון 6.9, במעגל עם חמוטל, נדבר בדיוק על הרגע הזה:
שנה של אלימות, נישול והרס.שנה שבה תמונות בלתי נתפסות הפכו לשגרה.
אבל השאלה איננה רק מה ראינו השנה.
השאלה היא:
מה אנחנו מוכנות לעשות כדי שהתמונה הזאת לא תהיה גם התמונה של השנה הבאה?
תגובות