היוזמה הסעודית-צרפתית להכרה במדינת פלסטין- ההיסטוריה נכתבת מחדש – השאלה היא: האם ישראל תהיה חלק ממנה, או נושא לדיון בהיעדרה.
- מערכת אימהות
- 3 ביוני
- זמן קריאה 3 דקות
היא תוכנית דיפלומטית שמטרתה לקדם פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, תוך דגש על הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית. היוזמה כוללת שתי ועידות מרכזיות ביוני 2025:
ועידת פריז (12-14 ביוני 2025): ועידה מקדימה בשם "קריאת פריז לשלום, ביטחון והכרה בשתי מדינות", שתתקיים בצרפת ותכלול נציגים מהחברה האזרחית הישראלית והפלסטינית, וכן מובילי דעה מאירופה ומדינות ערב. מטרתה לגבש הצעות מעשיות להסדר מדיני. לפי עופר ברונשטיין, יועץ לנשיא צרפת, הוועידה תשמש הכנה לוועידה בניו יורק ותקדם דיאלוג ישיר בין הצדדים.
ועידת ניו יורק (17-20 ביוני 2025): ועידה בינלאומית בחסות האו"ם, בהובלת צרפת וערב הסעודית, שתתמקד בהכרה במדינת פלסטין, נרמול יחסי מדינות ערב עם ישראל, רפורמות ברשות הפלסטינית, ופירוק חמאס מנשקו והדרתו מממשל.
אנחנו מזמינות אותך להצטרף לעצומה – כי הכרה היא הצעד הראשון לסיום המלחמה, לחיים של שוויון, ביטחון ותקווה.
בין הכרה לבידוד: הצעת שלום והשתיקה הישראלית. בחודש יוני 2025 יתקיימו שתי פסגות מדיניות – האחת בפריז והשנייה בניו יורק – שמטרתן לנסות להצית מחדש את התקווה לפתרון מדיני לסכסוך הישראלי-פלסטיני. היוזמה, שמובלת על ידי צרפת וערב הסעודית, מבקשת לעצב מסלול חדש להכרה במדינה פלסטינית בגבולות הקו הירוק – רצועת עזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים – כחלק מהסדר אזורי כולל. פסגת ניו יורק תתקיים תחת חסות האו״ם, ובהשתתפות מדינות ערב, אירופה ואולי גם ארצות הברית, אם תבחר שלא להפעיל וטו.
היוזמה נבנית מתוך הכרה בחסימת הדרכים הקיימות – קריסת המשא ומתן הישיר, אובדן האמון בין הצדדים, ונוכח מציאות אלימה ומדממת המתארכת כבר עשורים. הרעיון איננו חדש – הוא נשען על יוזמת השלום הערבית מ־2002, על קמפיינים דיפלומטיים דוגמת "פלסטין 194" מ־2011, ועל הקונצנזוס הגלובלי ההולך ומתרחב: נכון ל־2025, 146 מתוך 193 מדינות באו"ם כבר הכירו בפלסטין כמדינה, בהן שלוש מדינות מערב אירופה שהצטרפו לאחרונה – ספרד, אירלנד ונורבגיה.
בשעה שהעולם מגבש מסגרת להסדרה, התגובה הישראלית הפוכה. שרי הממשלה מאיימים בפומבי על מדינות תומכות, מדברים על סיפוח שטחים נרחבים בגדה המערבית, ומתכחשים לכל אחריות מדינית. שגרירים נזפים, ושרים כמו רון דרמר, גדעון סער וישראל כץ מציעים להחרים את הדיונים ולהגיב בצעדי ענישה כלפי מדינות שמכירות בפלסטין.
בישראל אין כיום נכונות להתבונן ביוזמה הזו כעל ניסיון לבלום הידרדרות נוספת – פוליטית, מוסרית וביטחונית. במקום זאת, היא נתפסת כמהלך חד־צדדי, או כהתערבות חיצונית שמתעלמת מדרישות הביטחון הישראליות. אלא שהדרישות הללו הפכו כבר מזמן לקונצנזוס שאין לו מימוש. בינתיים – החטופים לא חזרו, האלימות גואה, עזה חרבה, והגדה סוערת.
בעולם גוברת ההבנה שהמצב הקיים אינו בר־קיימא: אלימות ממושכת, סבל הומניטרי, קיפאון פוליטי והיעדר אופק. 146 מדינות כבר מכירות בפלסטין כמדינה. ספרד, נורבגיה ואירלנד הצטרפו לאחרונה להכרה רשמית, וסימנו בכך מפנה במדיניות של מדינות ליברליות במערב.
מנגד, תגובת ממשלת נתניהו חריפה ומתגוננת: הממשלה דוחה את היוזמה, מאיימת על מדינות תומכות, ומציגה את המהלך כאנטי־ישראלי. שר החוץ גדעון סער ושרי ממשלה נוספים מבטיחים "תגובה מדינית קשה", הכוללת אפשרות לסיפוח שטחי C וללגליזציה של מאחזים בלתי חוקיים. ההתכנסות הבינלאומית סביב רעיון של שלום – נענית בישראל באיומים, חרמות, ודחייה גורפת.
והמציאות בשטח? אלימה מאי־פעם. בגדה המערבית מתבצע בשבועות האחרונים מה שניתן לכנות גירוש אתני בפועל: קהילות פלסטיניות שלמות במרחב סוסיא, דרום הר חברון, השומרון ובקעת הירדן – ננטשות תחת לחץ משולב של אלימות מתנחלים, סגירת מרחבים חקלאיים, חסימות צבאיות ושיתוף פעולה פאסיבי או אקטיבי של כוחות הביטחון. דוחות של ארגונים ישראליים ובינלאומיים מצביעים על קבוצות טרור יהודי הפועלות בחסות המדינה – כשהן זוכות להגנה, גיבוי והעלמת עין מצד הצבא.
בזמן שהעולם מנסה לבנות מסגרת מדינית יציבה, בשטח שולטת מדיניות של "עובדות בכוח": הרחבת התנחלויות, סילוק אוכלוסייה פלסטינית ודחיקת רעיון שתי המדינות אל מחוץ לתמונה. כל אלו מייצרים קרע הולך ומעמיק בין ישראל לקהילה הבינלאומית – לא רק ברמה המדינית, אלא גם המוסרית.
האבסורד מחריף: דווקא כאשר נפתח חלון אפשרויות דיפלומטי – ממשלת נתניהו בוחרת להתבצר, להתכחש ולהחריף את הסכסוך. הממשלה אינה מציגה מתווה חלופי, אינה מוכנה להידברות, ואינה מציעה חזון – רק שלילה ואיום.
וכך, אל מול יוזמה שמבקשת להחליף ייאוש בתקווה, היגיון צבאי באופק אזרחי – ישראל הולכת ונתפסת ככוח שמבקש למנוע פתרון. ההיסטוריה נכתבת מחדש – השאלה היא: האם ישראל תהיה חלק ממנה, או נושא לדיון בהיעדרה. בעולם, לעומת זאת, ניכרת תחושת דחיפות. על רקע מלחמות, התחממות אזורית וחולשת המערכת הבינלאומית, גוברת ההבנה שהסכסוך הישראלי־פלסטיני איננו מוקפא – אלא מתפרץ. הקריאה להכרה איננה רק סמלית – היא אמצעי לבלום את הריק האסטרטגי שהותירה ממשלת נתניהו. ייתכן שארצות הברית, אף אם לא תצטרף ליוזמה באופן מוצהר, תבחר שלא להכשילה, בתקווה לשלב אותה במהלך אזורי רחב יותר שיכלול גם הסכם עם סעודיה.
כך נוצר מצב אבסורדי: העולם מתכנס סביב רעיון של פתרון – וממשלת נתניהו מתבצרת. ההתנגדות המוחלטת של ההנהגה הישראלית לא מותירה מקום ליוזמות, להידברות או אפילו להצגת עמדה אלטרנטיבית. בישראל הרשמית אין מענה מדיני. יש רק שלילה. והשלילה הזו, לאורך זמן, לא רק שאינה בולמת את התהליך – אלא דוחקת את ישראל אל שולי הלגיטימציה הבינלאומית.
יוזמת פריז ופסגת ניו יורק מבקשות לפתוח דלת. השאלה היא – האם ממשלת נתניהו בכלל מוכנה להישיר אליה מבט?
Comments