top of page
  • תמונת הסופר/תKetty Bar

הנשים שהעירו אותי ב2015

היום לפני 7 שנים האשה במעבר חציה העירה אותי. (פורסם בפרופיל האישי שלי 27/12/2015) השכנה שלי, בבניין ממול ניצולת שואה נושקת ל90 ואוחזת בפתיל החיים. כמיידי יום אחה"צ היא יוצאת לסיבוב בשכונה להזיז את הרגליים בלי המטפלת - מוכיחה עצמאות. במעבר החציה אחזה בידי והלכתי איתה בקצב איטי, השכנה שלי, בבניין ממול ניצולת שואה נושקת ל90 ואוחזת בפתיל החיים. עוד צעד קדימה. בין הצעדים והנשימות הכבדות לחשה לי "צריך לעצור את זה" הבטתי לעברה ואמרתי אל תדאגי הם יעצרו. לא, היא חזרה ואמרה "צריך מהר ועכשיו לעצור את זה". הם רואים אותנו אנחנו שלושה במעבר (2 נשים וכלב). "הם לא רואים אותנו, והם לא יראו אותנו צריך לעצור את זה". הגענו, אמרתי לה בחיוך את רואה כלום לא קרה. "גם בנירנברג אמרו אותו דבר, זה מתחיל ככה קצת בחוק קטן ואחר כך עוד חוק קטן ועוד אחד ועוד אחד ... ובסוף כבר לא היו חוקים בשבילנו". שתקתי. והיא המשיכה אני מקבלת רנטה, אני חושבת להעביר את הרנטה שלי לחיילים. לשוברים שתיקה? שאלתי. כן, השיבה לעומתי בנחרצות. ליוויתי אותה עד קצה הגינה למטפלת שחיכתה לה.

יולי נובק, צילום: דניאל צ'ציק הארץ ינואר 2022

דצמבר 2015 שלוש ח"כ מהימין מירב בן־ארי, שרן השכל ויפעת שאשא ביטון טוענות ששוברים שתיקה מנהל מסע דה לגיטימציה כנגד צה"ל ומדינת ישראל וקוראות מעל במת הכנסת לנשיא המדינה לבטל השתתפות בכנס בניו יורק. סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, דאגה לכך ששגרירויות ישראל בשווייץ ובגרמניה יעשו כל מאמץ דיפלומטי לביטול תערוכתם המתוכננת של שוברים שתיקה, עדויות חיילים ממבצע "צוק איתן" התערוכה בגרמניה בוטלה ובשוויץ הוצגה כמתוכנן. שר הבטחון בוגי יעלון אסר על פעילות משותפת של צה"ל עם "שוברים שתיקה", הרצאות וסדנאות לחיילים או השתתפות בדיונים משותפים. שר החינוך נפתלי בנט אסר על מערכת החינוך לקיים הרצאות ומפגשים עם פעילי שוברים שתיקה. "אם תרצו" ארגון ימין יוצא במסע הסתה בוטה ואלים המותח את הגבול המוסרי והערכי לבין מותר ואסור במרחב הציבורי, "השתולים" מסמן פעילי זכויות אדם ומאות אמנים ישראלים כחברים בארגוני שמאל. ושרת החינוך דאז מירי רגב הריצה מצידה ובתאום מובלט את הצעת החוק "נאמנות בתרבות". ניצני הדיקטטורה שפרחו בדצמבר 2015 הפכו לגן פורח במציאות שלנו בישראל 2022.

סוף שנת 2015 חודש אחד בחיי שלא אשכח, החודש שבו נשים, פוליטיקאיות, שר חינוך ושר בטחון יוצאים כנגד הבנים והבנות שלנו ששרתו בצבא ומפקירים אותם בגוב האריות התקשורתי של ימין קיצוני, משסע ואלים. החודש שהרעיד את אמות המידה הדמוקרטים שלי. שוברים שתיקה הוקם ב2004, 10 שנים של פעילות מורכבת, רגישה, בוחנת ומחנכת למחשבה ביקורתית המציעה לתקן את המקולקל ביחד. כשהזיכרון הפייסבוקי הקפיץ לי את הפוסט ההוא שפרסמתי ב23/12/2015 נזכרתי שהקשישה מהמעבר חציה הפכה אותי לאזרחית ק.


הסיפור הקטן שלי כאן מהדהד את עוצמת הדברים ואת רוח התקופה של אשה אחת שעמדה כנגד כל הסיכויים מול צונאמי פוליטי. יולי נובק בספרה "מי את בכלל" מחזירה אותנו לזמן שהכל התחיל ואנחנו האימהות לא היינו שם בשבילה, ובשבילם הבנים והבנות שלנו, בחרו לא לשתוק.


יולי נובק "אין לי כוח לזה עכשיו. זה מה שעבר לי בראש כשהופיעה ההודעה על צג הטלפון. באמת לא היה לי כוח, ולא רק בגלל השעה המאוחרת, ועוד לפני שידעתי מה אני עומדת לראות כשאלחץ על הלינק שצורף להודעה. הנחתי שמשהו טוב זה לא יכול להיות. ״היי, בטח כבר הגיע אלייך, אבל רק למקרה שלא — תדעי שזה רץ חזק ברשת״. לחצתי על הלינק שהוביל אותי לפוסט בפייסבוק, ובו, תחת המילים ״רשימת פלאפונים אישיים של צוות שוברים שתיקה. מוזמנים להתקשר להגיד להם מה אתם חושבים עליהם״, הופיעו שמות ומספרי טלפון: שלי ושל פעילים נוספים בשוברים שתיקה. וביניהם, כמה מוזר, גם של סבא וסבתא שלי. הסתכלתי שוב ושוב על המספר שהופיע שם, לצד הכיתוב ״סבתא של יולי נובק״. רציתי לוודא שזה באמת הטלפון שלהם. זה באמת היה. "ההקשר של פירסום מספרי הטלפון שלנו היה ברור: זה היה בחודש מרס, שנת 2016, וכבר ארבעה חודשים התחוללה מהומת אלוהים ציבורית סביב שוברים שתיקה, האירגון שניהלתי אז. בחודשים האלה הפכנו, אנשי האירגון, מאנשים פרטיים — פעילי זכויות אדם, פעילים פוליטיים — למפלצות, לבוגדים, לסייעני טרור, לאויבים גרועים כמו חמאס וחיזבאללה (ואפילו גרועים מהם, יש שאמרו). פירסום מספרי הטלפון שלנו היה תוספת לאינסוף צורות של הטרדות ואיומים שהופנו כלפינו בחודשים האלה. לכאורה, אם כך, לא היה בפירסום הזה שום דבר חדש. אבל להוסיף שם גם את מספר הטלפון של סבא וסבתא שלי — מה הקשר? הייתי עייפה, השעה היתה מאוחרת, לא היה בי מקום לבירורים נפשיים או פוליטיים, אז סיווגתי את כל זה כ״עוד משהו להתעסק איתו מחר על הבוקר״. גלגלתי ג'וינט וכיביתי את האור. כשעצמתי עיניים, קיוויתי שאני באמת בבית שלי. אלה היו ימים שבהם הרבה דברים כבר לא הרגישו אמיתיים יותר". >> מתוך ספרה של יולי נובק "מי את בכלל"


קמפיין ה"שתולים" של "אם תרצו". ת"א רוטשילד פינת בר אילן: מוטי מילרוד

נובק לא היתה צריכה להרחיק אל הספרים כדי למצוא את הסיפור הישראלי ההרואי הקלאסי, כי הוא נמצא אצלה בבית — אמה איבדה את בן הזוג שלה במלחמת יום הכיפורים. "גדלתי להכיר את תלי, שהוא ואחיו אשי נהרגו בתעלה יחד באותו יום. זה הסיפור שנולדתי לתוכו. היינו נוסעים לבקר את אמא שלהם בקיבוץ משמר השרון. מאוד אהבתי לנסוע לשם בתור ילדה. כשגדלתי קצת הסיפור שלהם מאוד תפס אותי וניסיתי לשאול את אמא שלי, אבל לא הצלחתי להוציא ממנה הרבה".


כשהיתה בת 20 וקצת אזרה אומץ וניסתה לדבר עם אמה על האובדן. "זו היתה הפעם הראשונה שהיא סיפרה לי שהיא ואבא שלי נפגשו עוד כשתלי ואשי היו נעדרים, ואחרי שהחזירו את הגופות, הם היו יחד בהלוויה של תלי. שאלתי, איך אפשר להתחיל קשר בסיטואציה כזאת של אובדן? והיא כמעט לא הבינה מה אני שואלת. היא אמרה, עזבי, כולם איבדו אז. זה היה רגיל. התשובה הזאת היממה אותי".


המשפט הזה של אמא שלה, על כך שחוויית השכול שלה לא היתה משהו יוצא דופן, הפך בזמן כתיבת הספר לסדק שדרכו נגלה לנובק עוד רובד ששינה את ההבנה הפוליטית שלה. "ניסיתי להבין אם יש קשר בין המצב שאני הגעתי אליו — של קושי לדבר ואפילו לחשוב באופן עמוק על מה שקורה פה מבחינה פוליטית — לבין המצב התודעתי והמחירים שעוברים בין הדורות. העובדה ששולם כבר מחיר כל כך כבד בשביל להחזיק איזשהו סיפור, עד כמה זה סוגר את האפשרות לשאול לגביו שאלות? זה נכון לגבי סבא וסבתא שלי ושל אחרים, שהגיעו מהגלות וחלקם היו ניצולי שואה, שהקריבו המון בשביל להחזיק את הסיפור הישראלי והציוני, דרך הדור של ההורים שלי שחיו עם חוויית מוות. ואחרי שכבר משלמים את המחירים האלה, איך אפשר בכלל לשאול שאלות?" >> מתוך כתבה במוסף הארץ



"אמא, בואי נדבר על זה" הוא מסע התעוררות ותיקון שלנו, האימהות שהיינו לפני 17 שנים ושתקנו, ולא מוכנות לשתוק היום. האמת, השתיקה יפה לה. משפט חכם זה נאמר במאות ובאלפי גרסאות של אימהות לחיילים וחיילות, שלא רצו לדעת, או לא לשמוע ולעיתים אף סירבו במפגין להתבונן בעיני הילדים השבים הביתה לחופשה. הנה המרק שאתה אוהב, הכנתי לך את העוגה, תביא את המלוכלכים למכונה. ביום ראשון זה מקופל ומגוהץ בקיטבג ולא אמרנו מילה על השבוע שהיה לך.

לאף אחד לא בא לדבר על הצבא. לאבא יש זיכרון סלקטיבי ואמא גאה בלוחם, והצבא הוא משמעות וערך של טוהר מידות וכולנו דור אחר דור קושרים בקשר שתיקה את ספינת הצבא בנמל מבטחים.

"אמא, בואי נדבר על זה" מזמין אותך, אותי ואותנו האימהות למפגש אישי עם חיילים וחיילות שהשתחררו משרות צבאי בשטחים הכבושים. לדבר איתם, להקשיב לקולם וללמוד מהם איך מתמודדים עם שתיקה ואיך ניתן לפרום את הקשר ולאחות את הסדקים. להבין את משמעות השתיקה שלנו ושלהם ולהכיר בנזקים ששתיקה יוצרת במרקם החיים שלנו.


אמא יקרה, את מוכרחה להיות איתנו בחוגי הבית שאנחנו מארגנות ברחבי הארץ, להצטרף אלינו לסיירת האימהות בשטחים הכבושים. מידי שבת אנחנו ראות מקרוב את המקומות שבהם הם משרתים ומכירות את אורחות חייהם של הילדים, הנשים והאבות הפלסטינים. את מוזמנת להצטרף אלינו לכנס האימהות - מסע משותף עם שוברים שתיקה במקום שבו הכל התחיל - חברון.

"אלבר קאמי אמר, שלמעבר הזה בין הדיבור לבין הפעולה המוסרית יש שם. קוראים לכך: "להיעשות אדם". במהלך השבועות האחרונים, ולמראה הדברים שגיליתי, תהיתי לא אחת כמה פעמים במהלך 20 השנים האחרונות הייתי ראוי לשם הזה, וכמה אנשים מבין מיליוני המשתתפים בדרמה הזו היו ראויים לו" (דויד גרוסמן "הזמן הצהוב", "כותרת ראשית", 29 באפריל 1987)

אין לנו ארץ אחרת, וזו דרכנו האימהות ללכת בעקבות הילדים, להיות במקומות שהם היו וישנם, ולהתבונן במציאות כמות שהיא, שמגייסת אותנו לראשונה לשים את מה שטבעי לנו ולהבין שאם אנחנו רוצות להוציא את הבנים והבנות שלנו מהשטחים הכבושים, צריך לפעול.



>> ללוח האירועים - חוגי בית



מי את בכלל // יולי נובק


"זה סיפור על מדינה שהפכה אותי לאויב שלה, ואני חייבת למצוא דרך להפסיק את הקרב הזה. בסיפור הזה אני מפסידה בנוק-אאוט, בין היתר, כי הם גרמו לי לריב עם מי שאני. וזה, מסתבר, מתכון מצוין לפירוק הנפש ולפירוק של מאבק פוליטי. ואני נפלתי בפח".

בקיץ 2017, לאחר חמש שנים סוערות, סיימה יולי נובק את תפקידה כמנכ"לית אירגון שוברים שתיקה ויצאה אל העולם, אל הטבע, אל מקומות אחרים, אל העבר הקרוב והרחוק, אל עומקי הנפש – כדי לנסות למצוא דרך חזרה אל מקום שהיה פעם בית.

זהו סיפור מסע, מניפסט פוליטי, ממוּאר, ספר מתח, סיפור אהבה, עדות אישית וכתב אישום – כל אלה ואף אחד מהם. זהו אוסף של תשובות לשאלות שמפחיד לשאול ושל שאלות שאין עדיין דרך לענות עליהן.

בעיקר, זוהי הזמנה: להצטרף למסע שעובר בקצוֹת הנפש ומתעקש לנוע אל מעֵבר למובן מאליו, מעֵבר לידיעה הנחרצת על מי שחשבנו שאנחנו. שמתעקש להפנות את המבט אל מה שנמצא מעֵבר לעיוורון ולשתיקה.


תמונת שער: מתוך מוסף הארץ יולי נובק בהפגנה בתל אביב, 2015. צילום: מוטי מילרוד

bottom of page