הסרט הצהוב: סמל של מחאה, תקווה ואזהרה
הסרט הצהוב הפך בשנתיים האחרונות לסמל הבולט ביותר של מאבק המשפחות להשבת החטופים מעזה. אך מעטים יודעים כי קמפיין הסרטים הצהובים החל כבר בתחילת 2023 ביוזמת "אימהות נגד אלימות", שקראו להחזיר את החיילים הביתה ולהוציאם מהשטחים הכבושים. האימהות קשרו מאות סרטים צהובים ברחבי הארץ – על עצים, דלתות, תיקים וגדרות – פעולה שקטה אך רבת עוצמה, שקראה לראיית האנושי, לסיום הכיבוש ולהצלת חיים.
הצהוב, צבע בולט, שמח ואופטימי – הפך על ידי האימהות גם לצבע של התנגדות ואזהרה. אזהרה מפני שגרת השבי, התרגלות להסתרה ולשתיקה. הסרט הצהוב מרגיע את העין אך מצית את המצפון – הוא מבקש להזכיר את מה שהשלטון מבקש להעלים, ולהציב במרחב הציבורי והפרטי דרישה מוסרית: להחזיר את כולם – עכשיו.
הסיפור של הסרט הצהוב הוא סיפור של סמל שהלך והשתרש בלב התרבות הפוליטית – והפך בידי נשים אמיצות, אימהות, לכלי מאבק לא-אלים שמאיר את מה שהשלטון מנסה להסתיר. הסרט הצהוב הופיע לראשונה בשיח הפוליטי-ציבורי בארצות הברית של שנות ה-70, כסמל לתקווה לשובם של שבויי מלחמה מווייטנאם. מאז, הוא הפך לסמל אוניברסלי של געגוע, דרישה לצדק, וזעקה לשובם של נעדרים.
בישראל, הצהוב הוא צבע טעון. מצד אחד – צבעם של האפודים הליברליים, של המודרנה, של אור השמש. מצד שני – צבעה של תנועת "כך" הקיצונית, צבע שדבק בו גם מימד של אזהרה, סכנה, פחדנות או הטעיה. דווקא בתוך המתח הזה, האימהות נגד אלימות בחרו בו – לא כדי להזהיר, אלא כדי להזכיר. כבר ביום השלישי למלחמה, קשרנו סרטים צהובים על תיקים, שערים, גדרות, חלונות, קירות ודש הבגד, ויצאנו בקמפיין "לא מחכות לשש אחרי המלחמה – קשרי סרט צהוב לשחרור החטופים עכשיו!".
הסרט הצהוב, בנוכחותו הרכה אך עיקשת, הפך למרחב של סולידריות אזרחית ושל קריאה מוסרית. הוא צומח מהפרטי – מהכאב של אם, מהשבר של משפחה – ונפרש לציבורי: משמרות מחאה מול בית הנשיא בירושלים, הקריה בתל אביב, וכעבור ימים גם בפרדס חנה, חיפה, כפר סבא, אילת וראש פינה. הוצבו מעל 20 מוקדים ברחבי הארץ – נוכחות שקטה, יומיומית, נחושה, שמבקשת להחזיר את הבנים והבנות מהשבי ומהשירות בשטחים הכבושים – חזרה לגבולות המדינה, לחיים, ולערכים אנושיים של חמלה ואחריות.
הסרט הצהוב, איננו רק קריאה לשחרור החטופים. הוא קריאה עמוקה לבחינה מחודשת של גבולות – לא רק גיאוגרפיים, אלא מוסריים. הוא תובע שחרור גם מן השבי הרוחני והפוליטי שמפקיר חיים למען טריטוריה, אידיאולוגיה או שלטון.הסרט הצהוב, הוא לא רק סמל של תקווה – אלא של ראייה.
של עין שלא מסיטה מבט. של נראות אזרחית שאי אפשר למחוק.
ושבו בנים ובנות לגבולם
מאז היום השלישי למלחמה, אימהות מירושלים עומדות במשמרת מחאה קבועה מול בית הנשיא – יום אחר יום, בלי להפסיק, עד שישובו כל החטופים והחטופות הביתה.
אנו ניצבות שם בשם החיים, בשם האחריות המוסרית, בשם האימהות שמסרבות להשלים עם מדיניות שמפקירה חיי אדם.
בשתיקה, בנחישות, עם סרטים צהובים ושלטים – אנחנו מזכירות לכולנו: החטופים הם לא קלף מיקוח, הם בנים ובנות שצריכים לחזור לגבולם.
האימהות הירושלמיות הוזמנו לפגישה עם הנשיא ורעייתו. לקראת המפגש, כתבנו מכתב דרישה ברור ומרגש – קריאה אישית ונוקבת להשבת כל החטופים והחטופות ללא דיחוי.
למעלה מ-800 אימהות הצטרפו למכתב ולקריאה המשותפת – קריאה שנולדה מהלב, מהאחריות ומהמחויבות להגן על כל בן ובת.
[לקריאת המכתב המלא >>]
המשמרת שלנו היא קריאה מתמשכת לצדק, חמלה ומעשה. נמשיך לעמוד – עד שהאחרון והאחרונה יחזרו הביתה.
מה מקור הצבע הצהוב, שנהפך למזוהה עם מאבק השבת החטופים?
על דגלים או בלונים, קשור כסרט למכונית או כרוך סביב מפרק היד — הצבע הצהוב נקשר בגורלם של החטופים בעזה. השימוש בו אינו קשור לשואה, אלא דווקא להיסטוריה האמריקאית.
אירועים רבים לאורך ההיסטוריה יצרו מעין קודים מחשבתיים ומוסכמות ציבוריות ולאומיות שקיבעו בתודעה האנושית צבעים, לא רק עם תחושות ורגשות, אלא גם עם רעיונות אידיאולוגיים ותופעות תרבותיות וחברתיות, כמו המאבק הצהוב למען שבויי המלחמה, שנולד במאה הקודמת. >> הארץ, עודד בן יהודה
הצהוב היום צהוב מאוד: מאיפה הגיע הסרט הצהוב?
שנים שהעיצוב הישראלי נמנע משימוש בצבע הצהוב כמסמן רעיון. והנה פרץ לחיינו הסרט הצהוב: על היד, הרכב, על עצים - בכל מקום. אז מה הסיפור שלנו עם הצהוב עכשיו?
השבוע חברו להם שני נושאי הענק הללו המצויים בליבת היותנו ישראלים: ציפיית האמהות לשובם של הבנים והבנות, וזיכרון השואה ומשפטי ה״לעולם לא עוד״. מבלי להרגיש, הפעם הסרט הצהוב תפס ובגדול
>> פורטפוליון, אפרת גרוסמן
