כאשר פלסטינים מספרים מטילים ספק. כאשר עיתונאים פלסטינים מתעדים - דורשים עוד הוכחות. כאשר ארגוני זכויות אדם מפרסמים דוחות חלק מן הציבור מאשים אותם בהטיה. כאשר עיתונאים בינלאומיים מפרסמים תחקירים - השאלה עוברת לעיתים במהירות לזהותם ולמניעיהם. ועכשיו, כאשר חיילים וקציני מודיעין ישראלים מספרים מתוך המערכת, הוויכוח עובר ליוצרים, לעריכה, לתרגום, לתל אביב, לציונות ולנזק ההסברתי. אבל מתישהו מוכרחות להגיע גם אל הדבר עצמו: מה קרה בעזה?

אני מאשימה: בשם הביטחון, מי מגן על ילדי אום אל ח'יר? ביום שלישי, 8 בספטמבר, בשעה תשע בבוקר, ידונו בבית אל בעתידה של אום אל ח'יר. אנחנו נהיה באום אל־ח׳יר. לא מפני שאנחנו משפטניות או מתכננות ערים. אנחנו אימהות. ובמשך שנים למדנו שהדרך להבין מהו כיבוש אינה מתחילה בספרי משפט. היא מתחילה במקום שבו בני אדם חיים תחתיו. בואו לאום אל־ח׳יר.

מפקד נמדד לא בגינויים שלו אחרי האירוע, אלא בשאלה הפשוטה ביותר: האם האוכלוסייה שעל ביטחונה הוא אחראי הייתה מוגנת? בקוסרה התשובה היא לא. ליקוי החמה חולף כשהירח ממשיך במסלולו. ליקוי מאורות מוסרי אינו חולף מעצמו. מישהו צריך לקחת אחריות ולהדליק מחדש את האור. אנחנו דורשות: הגנה בינלאומית על האוכלוסייה הפלסטינית עכשיו.