מים הם חיים. במסאפר יטא חיילים מחרימים מכליות מים, טרקטורים וכלי רכב. ההחרמות חוסמות את אספקת המים והמספוא ופוגעות קודם כול בילדים, בנשים ובבעלי החיים - בחיים עצמם, יום אחר יום. קראו ושתפו. דרשו לאפשר מיד מעבר של מים ומזון לקהילות ולהפסיק את החרמות כלי הרכב.

יש רגע שבו הריקבון המוסרי כבר אינו מסתתר. הוא מפרסם מאמר, מתגאה בהישגיו ומבקש תרומה. זה הרגע שנחשף במאמרו של קלמן ליבסקינד: שליטה בקרקע מוצגת כפריחה, דחיקת הפלסטינים לשולי המרחב כהצלחה, והפחד כהצדקה להמשך ההתפשטות. אנחנו, אימהות נגד אלימות, קוראות את הדברים ומבינות: זו המערכה על צביונה של המדינה ועל העולם שנשאיר לילדינו. כל תמיכה במפעל הזה היא בחירה בעתיד שהוא בונה לכולנו.

כאשר פלסטינים מספרים מטילים ספק. כאשר עיתונאים פלסטינים מתעדים - דורשים עוד הוכחות. כאשר ארגוני זכויות אדם מפרסמים דוחות חלק מן הציבור מאשים אותם בהטיה. כאשר עיתונאים בינלאומיים מפרסמים תחקירים - השאלה עוברת לעיתים במהירות לזהותם ולמניעיהם. ועכשיו, כאשר חיילים וקציני מודיעין ישראלים מספרים מתוך המערכת, הוויכוח עובר ליוצרים, לעריכה, לתרגום, לתל אביב, לציונות ולנזק ההסברתי. אבל מתישהו מוכרחות להגיע גם אל הדבר עצמו: מה קרה בעזה?