מסתכלות לכיבוש בעיניים - נשים תחת כיבוש

האמת העירומה,

מתוך אתר Yesh Din  ييش دين  יש דין

מאת:יוסי גורביץ

איך מרגישה אישה פלסטינית כששתי חיילות מפשיטות אותה ואת בתה

א’ גרה עם בעלה, בתה ושלושת בניה בכפר עזון. אחד הבנים, ק', ישב בכלא ישראלי במשך חמש שנים. מאז שחרורו לפני כשנה פשט הצבא על הבית כבר שלוש פעמים. הפעם האחרונה היתה טראומטית במיוחד

הפשיטה האחרונה על בית המשפחה התרחשה בתחילת נובמבר. בסביבות השעה 01:00 אחד הבנים העיר את א' והודיע לה שהצבא מקיף את הבית. א’ ובתה מיהרו לקום ולעטות רעלות. זמן קצר לאחר מכן נשמעו הדפיקות המוכרות על הדלת, ושורה של חיילים נכנסה אל הבית בנשק מכוון אל יושביו. חלק מן החיילים היו רעולי פנים. הם ריכזו את בני הבית בסלון, כשהנשק מכוון אליהם כל הזמן. כשעה לאחר מכן הגיע לבית “קפטן צוברי”, ככל הנראה איש שב”כ, מלווה בעוד כעשרה חיילים. “קפטן צוברי” לקח את הבן ק’ לחדר צדדי, , שם חקר אותו ארוכות. אחר כך שחרר אותו וחקר קצרות את ז’. לאחר מכן החל השלב ההרס: על פי עדותה של א', החיילים ערכו חיפוש בבית, הרסו קרמיקה, שברו דלתות ארונות וניפצו ציוד נוסף.

הפשיטה הלילית, האיומים בנשק, הריכוז בחדר אחד, ההרס – עד כאן, בנוהל. מי שאוזניו כרויות שומע את הסיפורים האלה כבר 40 שנה. האכזריות והוונדליזם, שמופיעים כה רבות בעדויות של שוברים שתיקה ובאלה של הקורבנות הפלסטיניים כל כך שגרתיים, עד שהם הופכים לרעש רקע שכמעט לא מבחינים בו

אבל אז קרה משהו שא' לא מורגלת בו. בכוח הצבאי היו שתי חיילות. אחת מהן היתה רעולת פנים. הן לקחו את בתה של א' לחדר צדדי, שם הפשיטו אותה עד שנשארה בתחתונים וחזייה בלבד. אחר כך החזירו אותה לסלון ולקחו את א’, וגם עליה ערכו חיפוש כזה. א’ חוששת שהחיילים צילמו אותה ואת בתה במהלך החיפוש ושאם היא תיחשף, הצילומים הללו יצוצו איכשהו

מה היתה מטרת החיפוש הזה? לא נדע, כי ברוב המקרים צה"ל לא מספק הסברים לציבור או לקורבנות. חשוב לציין שהחיפוש בביתה של א’ הוא פשיטה שנעשית ללא פיקוח של ממש: “קפטן צוברי”, שזה כמובן לא שמו האמיתי, לא צריך לקבל צו חיפוש לבית המשפחה. הוא לא צריך להראות לשופט שיש עילה מספקת לחיפוש. התוצאות של החיפוש לא חשופות לביקורת אלא במקרים נדירים מאוד. ההגבלה היחידה על “קפטן צוברי” היא הכוחות שהמ”פ המקומי יכול להעמיד לרשותו באותו הלילה. אם הוא מורה להפשיט אישה מסורתית, מי יגיד לו לא?

הבעיה היא לא רק השב”כ: כל מדינת חוק מתחילה להתמסמס ולעלות בעשן כשגבולה נוגע בגבולה של המדינה הסודית, שלמרבה הצער קיימת כמעט בכל מדינה מודרנית. מי בוחן את הפעולות הללו של החיילים? מי מפקח עליהם? מי מעניש אותם כשהם חורגים?

כי אחרי ההפשטה וההשפלה, בא גם החשד לביזה. על פי תלונתה של א', החיילים לקחו שורה של חפצים, שלקיחת חלקם סבירה ואחרת פחות. כשהחיילים יצאו מהבית, ק’ חיפש את הטלפון שלו, לא מצא אותו, ורץ אחרי החיילים כשהוא אומר “לקחתם את הטלפון”. אחד החיילים לקח את הטלפון מחייל אחר, ומסר אותו לאביו של ק’.

אחרי שהחיילים הסתלקו והמשפחה אמדה את ממדי הנזק, גילה הבן ז’ שנעלם כסף מהארנק שלו. על מקרים בהם חיילים גנבו כסף מפלסטינים כתבנו כאן בעבר. מקרי ביזה היוו 28% מכלל התיקים שמצ"ח חקרה ב-2015; מצ”ח מצליחה בחקירות שלהם יותר מאשר בחקירה של פגיעה פיזית בפלסטינים, הן משום שביזה עדיין מהווה רשמית טאבו והן משום שביזה נחשבת מסורתית לפשע שפוגע בפעילות הצבא: חיילים שעוסקים בביזה הם חיילים מוסחים ונטולי משמעת.

היועץ המשפטי של יש דין, עו"ד מיכאל ספרד, הגיש בשמה של א’ תלונה לפרקליטות לעניינים מבצעיים. אולי מישהו ייתן על הביזה לכאורה את הדין, אבל על פי הנתונים של יש דין, הסיכוי שהתלונה תוביל לחקירה, שתוביל לכתב אישום, לא גדול. מצ"ח חקרה 49 תיקים של חשד לביזה ועבירות רכוש אחרות, אבל הגישה רק 15 כתבי אישום – רובם על אירועים משנת 2014.

על ההשפלה שחוו שתי נשים פלסטיניות, בפרטיות מה שאמור היה להיות מבצרן, איש לא ייתן את הדין – גם אם יוגש כתב אישום בחשד לביזה. בתחילת שנות ה-80' כתב העיתונאי אהרן בכר בתדהמה על מה שראה בחברון: “חייל עברי נושא אלה”. אלו היו הימים התמימים יחסית של הכיבוש. בכר, ששירת כחייל מילואים במלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון הראשונה, התקשה לעכל את המטמורפוזה האיטית של צה”ל מצבא לכוח כיבוש.

שנים רבות חלפו מאז. היום, החיילת העברית מפשיטה נשים כשהיא רעולת פנים. ומותר לחשוד שלא מדובר רק בבושה או בניסיון להטיל אימה, אלא גם כאמצעי להסתרת זהותה

ינואר 2017