אָפַּרְטְהַיְידּ - במשמעות הפרדה Apartheid

משטר עליונות יהודית מהים עד הירדן - זה אָפַּרְטְהַיְידּ  

בצלם דוחה את התפיסה המקובלת של ישראל כמדינה דמוקרטית המנהלת במקביל גם משטר כיבוש זמני וקובע כי בכל השטח הנמצא בשליטתה – בתוך גבולות הקו הירוק, בגדה המערבית, מזרח ירושלים וברצועת עזה – מתקיים משטר אחד, הפועל על פי עקרון מארגן אחד: קידום והנצחת עליונותה של קבוצה אחת של בני אדם – יהודים – על קבוצה אחרת – פלסטינים.

משטר כזה הוא משטר אפרטהייד. במקרה הישראלי, משטר זה לא נולד ביום אחד אלא התבהר והתמסד לאורך זמן. הצטברות הצעדים לאורך השנים, הביטוי הנרחב שהם קיבלו בחקיקה ובפרקטיקה, והגיבוי המשפטי והציבורי לו זכו, מבססים את המסקנה המכאיבה שהרף המחייב את הגדרת המשטר כאפרטהייד כבר נחצה.

המשטר הישראלי מקדם עקרון מארגן זה בארבעה תחומים מרכזיים

• קרקע – ישראל מיישמת מדיניות של ייהוד המרחב, המבוססת על התפיסה לפיה הקרקע היא משאב שנועד לשרת כמעט אך ורק את צרכי הציבור היהודי. משנת 1948 המדינה העבירה לשליטתה כ-90% מהקרקעות שבתוך גבולות הקו הירוק והקימה עליהן מאות יישובים עבור האוכלוסייה היהודית. מאז 1967 מיושמת מדיניות זו גם בגדה המערבית, בה נבנו על קרקעות פלסטיניות למעלה מ-280 התנחלויות עבור כ-600,000 ישראלים יהודים. בכל השטח שבין הים לירדן לא הקימה המדינה ולו יישוב אחד עבור האוכלוסייה הפלסטינית (למעט יישובים בודדים שנועדו לרכז את האוכלוסייה הבדואית, לאחר שנושלה מרוב זכויות הקניין שלה) והיא עוסקת בעיקר במניעת פיתוח ביישובים הפלסטיניים הקיימים ובהריסת בתים שהוקמו בהם.
• אזרחות – כל היהודים בעולם, צאצאיהם ובני/ות זוגם זכאים להתאזרח בישראל. להבדיל, פלסטינים אינם יכולים להגר לשטחים שבשליטה ישראלית גם אם הם, הוריהם או סביהם נולדו או גרו בה. ישראל גם מקשה על פלסטינים מיחידה אחת לקבל מעמד ביחידה אחרת שבשליטתה ואף אסרה בחקיקה מפורשת על הענקת מעמד בשטחה הריבוני לפלסטינים הנישאים לישראלים.
• חופש תנועה – אזרחים ישראלים נהנים מתנועה חופשית בכל המרחב שבשליטת ישראל (מלבד רצועת עזה) ויכולים לצאת מהמדינה ולחזור אליה כרצונם. נתינים פלסטינים, לעומת זאת, נדרשים להיתר ישראלי מיוחד כדי לעבור מיחידה ליחידה (ולפעמים גם בתוך היחידה עצמה), ויציאתם לחו"ל מותנית בהסכמה ישראלית.
• השתתפות פוליטית – לפלסטינים אזרחי המדינה יש אפשרות לבחור ולהיבחר, אך גורמים פוליטיים בכירים מייצרים דה לגיטימציה לנבחרי הציבור הפלסטיני. בשטחים הכבושים, כחמישה מיליון הנתינים הפלסטינים – ובכללם תושבי מזרח ירושלים – אינם יכולים להשתתף במערכת הפוליטית השולטת בחייהם וקובעת את עתידם. בנוסף נשללות מהם גם זכויות פוליטיות אחרות, בהן הזכות לחופש ביטוי והזכות להתארגנות.

הסמכויות בנוגע לכל היבטי החיים הללו נתונות באופן מוחלט בידיה של ישראל, הגורם האחד הקובע והמנהל, בכל מקום שבין הים לירדן, את מרשם האוכלוסין, את משטר הקרקעות, ואת יכולתם של בני אדם לנוע, להיכנס, או לצאת, וכן את פנקס הבוחרים.

להמשך קריאה