משמרת לילה | כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים

- – יום הזיכרון הוא יום ומושג שכל כך מושרשים בעצם המהות של כל מי שנולדה וגדלה כאן. 

כשאנחנו חושבות או מדברות על יום הזיכרון, באופן אוטומטי אנחנו חשות את אותן התחושות; באופן אוטומטי אנחנו מתחברות לצפירה הצורבת ולדמעות שעולות; באופן אוטומטי אנחנו שומעות את הטונים שבהם ידברו הקריינים בטקסים, בשידורים, בראיונות.

המטרה שלנו היא לפרק את האוטומטי הזה כדי שנוכל להתבונן באמת ממה זה מורכב, לבחון מה נכון ומתאים לנו ומה לא, ולבחור באמת מה ואיך אנחנו רוצות לזכור, ולהזכיר.

- בנינו תהליך של 8 שעות, כדי להשיג את המטרה הזאת. מבחינת הזמן שהושקע על ידי המדינה והחברה כדי להבנות את יום הזיכרון במתכונת הנוכחית שלו לאורך 76 שנות המדינה, 8 שעות זה אפילו לא עפעוף. אבל מבחינת כל אחת שמשתתפת, ברור שזה לא פשוט. ובכל זאת, אנחנו מבקשות את ההתחייבות שלכן לכל השעות האלה, כי זה חלק מהעניין. 

אם הבנים והבנות שלנו מסוגלות להישאר ערות עם נשק באמצע שומקום, אנחנו מאמינות שגם אנחנו יכולות לעשות את זה לילה אחד – ואולי להרוויח קצת מלהרגיש את מה שהם מרגישים כשהם שם, ודרך זה להבין אולי עוד דבר או שניים על מה שעובר עליהם.

- מספר המשתתפות (נשים בלבד)  מוגבל, ובכוונה. 

אנחנו לא באות להרצות או לשכנע או ללמד. 

אנחנו מייצרות מקום לשיחה, ולכן מגבילות את מספר המשתתפות בכל חדר – כדי שהשיחה תוכל להיות פתוחה, אינטימית, עם מקום לכולן להשתתף.

- אנחנו לא רוצות לחשוף הכול כדי שלא לפגוע בתהליך שלך, אבל בגדול, המטרה שלנו היא להתבונן במציאות ולראות בה את המורכבות הקיימת אצל כולנו, מורכבות שלא נכללת באתוס הלאומי שכל כך מודגש ביום הזה. אז נדבר על מימדים נוספים של הזיכרון, מלבד השכול והאובדן; נשאל מה המקום שלנו כאימהות בשירות הצבאי של הבנים והבנות שלנו; נסתכל על המקום הרגשי שהשירות .

.הצבאי מעורר אצל הילדים שלנו – ועוד הרבה שאלות כאלה, שמסתכלות פנימה אל תוך מה שביומיום נראה לנו פשוט "כי ככה זה".

אם הגעתן עד לכאן , אנחנו מחכות לך למשמרת לילה