קְרִיאַת הַשְׁכָּמָה صرخة توعية | أم الخير אם אלח'יר

מאמר של גדעון לוי ואלכס ליבק שנכתב כשסולימאן היה עדיין בחיים ובמצב אנוש

גדעון לוי ואלכס ליבק - ׳הארץ׳

בחדר הטיפול הנמרץ בבית החולים אל מיזאן בחברון שוכב סולימאן האדלין, מורדם, מונשם, חור פעור בראשו. איש לא מורשה להיכנס לחדרו, גם לא שתי נשותיו או שלוש בנותיו ושבעת בניו. רק בן אחד הצליח להתגנב לרגע. גילו של האדלין לא ברור: בתעודת הזהות שלו הוא רשום כבן 65 אבל הוא עצמו נהג להעיד שעבר מזמן את גיל 70 וכי הרישום בתעודת הזהות שגוי. עובדה: שתי נשותיו, מרים ומליחה, הן בשנות ה–50 לחייהן.

האדלין הוא רועה צאן ומתנגד כיבוש מוכר בכפרו הלא מוכר, חירבת אום אל חיר, שבדרום הר חברון. אין הפגנה או מעשה התנגדות באזור המוכה והנידח הזה שהאדלין לא נטל בו חלק פעיל. "הוא השעון של הכפר", מעיד עליו בעברית היפה שלו בנו, עיד, שמספר את הסיפור.

האדלין הפך צמח לאחר שמשאית גרר בשירות משטרת ישראל דרסה אותו בשבוע שעבר, על הכביש שמוליך אל כפרו. משאית הגרר הגיעה כדי להחרים מכוניות פלסטיניות ללא רישוי, "משטובות", בכפר הנידח הזה. קודם לכן תיעד סרטון וידאו את השוטר שהתלווה לגרר מיידה אבנים בחלונות המכוניות, כדי לפתוח את דלתותיהן, כאחרון גנבי הרכב.

האדלין רצה לעצור בגופו את הגרר שכבר הספיק להעמיס שלוש מכוניות, אבל נהג המשאית האיץ מולו, דרס אותו וגרר את גופו למשך כמה מטרים על שולי הכורכר שלצד הכביש — עד שהאדלין נשמט מלפיתת המשאית העמוסה והכבדה והוטל כשהוא מדמם. שני כלי הרכב המשטרתיים הסתלקו מהמקום במהירות, מבלי להזעיק עזרה להאדלין, כמו הגרועים שבמפקירי הפצועים בכביש, מותירים אותו מדמם מראשו לצד הדרך.

לא ברור אם הדריסה נעשתה במזיד, אבל ברור לגמרי שאילו היו הדורסים שלא בשירות המשטרה ואילו הנדרס היה יהודי, הם היו מועמדים לדין לפחות על הפקרת פצוע בתאונת פגע וברח. אבל הנמלטים היו שוטר וחייל שהיו בג'יפ המשטרתי ונהג בשירות המשטרה בגרר, והנדרס היה קשיש פלסטיני, ולכן החוק, שום חוק, לא חל על הדורסים.

חירבת אום אל חיר, למרגלות התנחלות כרמל, אוהליה מתדפקים על הגדר שלה. חשמל זורם בקו שיורד אל הלול המשוכלל של כרמל, שחוצה את שיירי האדמות של הכפר הבדואי, יש חשמל לתרנגולות אבל אין חשמל לבני האדם שבכפר הקטן — 36 משפחות, כ–200 נפשות.

סולימאן האדלין נולד באדמה הזאת שקנה אביו מתושבי יטא בשנת 1962, לאחר שסבו נאלץ לנדוד לכאן עם משפחתו ומקנהו, כשאר בני שבט הג'האלין, לאחר שגורשו  בידי ישראל ב–1948 מתל ערד. 16 פעמים הרס המינהל האזרחי במשך השנים את אוהלי הכפר הזה, כמעט לכל אוהל או מבנה יש צו הריסה, והכפר עדיין כאן.

במשך כשש שנים התנהל כאן המאבק הגדול על הטאבון הקטן: ריחו של תנור האפייה לא נעם למתנחלי השכונה הדרומית החדשה יחסית של כרמל והם דרשו להרסו. הרועים של חירבת אום אל חיר ביקשו להוכיח בבית המשפט, שם נתבעו לפיצויים בידי המתנחלים, שעשנו של הטאבון לא מסרטן — כמו שטענו המתנחלים הרגישים והחצופים של כרמל — כי הם שורפים בו אך ורק זבל אורגני של כבשים. חצי מהפיקוד הבכיר של צה"ל הגיע לראות את הטאבון עד שנהרס לבסוף גם הוא בשנת 2014, כמו כל דבר כאן, ונבנה כמובן מחדש.

סולימאן האדלין ליווה את כל המאבקים הללו בגופו. אחרי שנים שעבד כפועל בהתנחלויות ובישראל ולא התעניין בכיבוש, הכיבוש הגיע אליו ומירר את חייו ודון קישוט האדלין יצא להיאבק בו. זה קרה לאחר שההתנחלויות סגרו את שעריהן לפועלים מהסביבה בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה. האדלין נדחק למצוקה והפך לעושה הצרות הגדול של הכיבוש בדרום הר חברון. הוא נשכב על גדרות ובלם דחפורים, טיפס על כפות שופלים, הפגין בעד אסירים ושובתי רעב. אין הריסה, החרמה או מעצר שהוא לא ניסה לעצור בגופו. השוטרים והחיילים כבר הכירו אותו וידעו שלפני הכל צריך להרחיק את האדלין מהאזור. תמיד נשען על מקלו ולפעמים עם דגל פלסטין בידיו. הוא נעצר עשרות פעמים, אבל פעם אחר פעם שוחרר אחרי כמה שעות, מכיוון שכפי שמעיד בנו עיד, הוא מעולם לא נקט אלימות ולכן לא היה במה להאשימו. רק פעם אחת נעצר ל–10 ימים.

בינתיים גם הלך צאנו וקטן. התפשטות ההתנחלויות והמאחזים באזור והשתלטותם על עוד ועוד אדמות, יחד עם הכרזות של עוד ועוד שטחי אש, לא הותירו הרבה מרעה לצאן של האדלין. מ–1,500 כבשים נותרו למשפחה המורחבת רק כ–200. גם זה דרבן את סולימאן לצאת למאבק.

עיד בנו הוא רועה בן 38. שיערו אסוף לאחור, הוא דובר עברית מהספרים, לאביו הוא קורא סולימאן במלעיל. אין כמותו לתאר את אביו שמוטל עכשיו בבית החולים במאבק על חייו. בשנים האחרונות ניסה עיד להניא את אביו שיחדל כבר מהתגרויותיו בכוחות הכיבוש, ללא הועיל. הוא ניסה לדבר על לבו, להגיד לו שהוא כבר לא צעיר וכי הוא מסכן את בריאותו ואת חייו, אך לשווא. "בן אדם עקשן מאוד", מעיד עיד, "ובן אדם מאוד נחמד. בן אדם שונה, אבל חכם מאוד. הוא לא אלים, אבל מתנגד כל הזמן. הוא תמיד אומר שהוא רוצה להפריע לכוחות הכיבוש כמו שהם מפריעים לחיים שלו".

ביום רביעי שעבר, 5 בינואר, הלך סולימאן בבוקר להלוויית קרוב משפחה בקהילת רועים סמוכה. בצהריים חזר, וירד לטפל בצאן. "הוא אף פעם לא יושב", מספר עיד, "נותן אוכל לכבשים, מנקה את הדירים, מאכיל את הכלבים ששומרים על הכבשים, אף פעם לא יושב". אחר כך התפלל את תפילת אחר הצהריים, ואז הבחין לפתע בניידת המשטרה ובמשאית הגרר, שהיו עליה כבר שלוש מכוניות פלסטיניות שהוחרמו, שיורדות מכיוון בית הספר לכיוון הכביש הראשי. היו בבית מי שאמרו לסולימאן "אל תלך", אבל הוא כמובן לא שעה. עיד עצמו היה בוואדי עם הצאן. הוא לא סולח לעצמו שלא היה בבית, אולי הוא היה מצליח לעצור בעד אביו לצאת לכיוון מחרימי המכוניות. המשטובות כמעט אף פעם לא יוצאות את גבולות הכפרים, כי נהגיהן יודעים שיוחרמו. לשלוף אותן מסמטאות הכפרים הנידחים הללו הוא עוד אמצעי התעללות והפגנת שליטה.

סולימאן חצה את הוואדי ועלה לכיוון הג'יפ המשוריין של המשטרה ומשאית הגרר של "שי כהן בע"מ" שבשירות המשטרה, שעצרו בשני צדי הכביש, המשאית מצד שמאל והג'יפ מימין, כמה מאות מטרים מביתו. סולימאן נעמד מול הגרר. לפתע החל נהגו לנסוע. ההתחלה היתה איטית כי הגרר עמד בתחילתה של עלייה. האם הבחין הנהג בסולימאן? עדי הראייה בכפר משוכנעים שכן. הרי סולימאן נעמד מולו. גם השוטר בג'יפ המשוריין היה אמור לראותו. המשטרה תטען אחר כך שהחל יידוי אבנים ונהג המשאית ניסה לנוס על נפשו. עיד אומר שיידוי האבנים הגדול החל רק אחרי הדריסה שנעשתה לעיני כל והסעירה את הרוחות.

סרטון וידאו שצולם ממרחק מראה את שני כלי הרכב נמלטים במהירות. המשאית העמוסה בשלוש מכוניות הטיחה את סולימאן לאדמה, עלתה עליו והחלה לגרור אותו למרחק כמה מטרים, ראשו נחבט באבנים, עד שניתק מהמשאית שמיהרה להסתלק מהמקום. עיד שמע בוואדי קולות ירי: החייל שהיה בג'יפ המשטרתי ירה באוויר כדי להניס את האיכרים הזועמים. גם השוטר פתח לרגע את דלת המשוריין שלו אבל מיהר לסגור אותה. הם נעלמו במעלה הכביש. כשעיד הגיע למקום כבר נלקח אביו משם.

כרים ג'ובראן, מנהל מחלקת תחקירי השטח של ארגון "בצלם", הגיע למחרת לזירה ומצא בה לא רק את כתמי הדם ששרידיהם נראו גם השבוע בצד הכביש, אלא גם חלק מעצמות הגולגולת של סולימאן וכמה משיניו. המראה היה קשה. מכונית פרטית הבהילה את סולימאן הפצוע למרפאה ביטא ומשם העבירו אמבולנס פלסטיני לאל מיזאן בחברון.

ממשטרת ישראל נמסר השבוע כי "במשך פעילות אכיפה נגד רכבי 'משטובה' שבוצעה על יד כוחות משטרה, בשיתוף רכב גרר בשירות המשטרה בסמוך לכפר אום דרג', החלה הפרת סדר אלימה של פורעים תושבי המקום כלפי הכוחות. במהלכה, נחסמה תנועת הגרר ורכבי המשטרה והושלכו אבנים לעבר השוטרים ונהג הגרר באופן שסיכן את הכוח. בתגובה, לוחם צה"ל אשר פעל בניידת המשטרה ביצע ירי באוויר.

"בעת תנועת הכוחות לכיוון היציאה תוך השלכת אבנים לעברם, זינק אחד המתפרעים על רכב הגרר, נפל אל הקרקע ונחבל. בסיטואציה שנוצרה, בה המון משולהב ניסה לפגוע באופן ממשי בכוח האוכף, לא ניתן היה לעצור ולסייע לנפגע והוא טופל על ידי הסהר האדום שהגיע למקום. משטרת ישראל וצה"ל רואים בחומרה רבה כל ניסיון לפגוע בכוחות הביטחון ובפעילות השוטפת ויפעלו בנחישות למימוש המשילות". אף מילה על דריסה.

עיד האדלין הודף את טענות המשטרה. "בוא נגיד שהם לא פגעו בסולימאן בכוונה. תתקשרו לצבא ותזמינו אמבולנס. אני לא מבין איך משטרה בורחת מזירת תאונת דרכים. בוא נדמיין שזה היה יהודי שהיה נפצע חס וחלילה. מה היו עושים? מזעיקים טיפול רפואי. מזעיקים אמבולנס. מזעיקים מסוק. המשפחה בטוחה שהדריסה היתה בכוונה. אני לא יודע. צריך לחקור. אז למה אתם לא חוקרים? יש מצלמות גוף לשוטרים. צריך לבדוק את הגרר. אבל המשטרה רוצה לכסות על המקרה".

המשפחה נמצאת עכשיו יומם וליל במשמרות ליד חדרו בבית החולים. ראשו נסדק, עמוד השדרה נפגע, צלע לוחצת על ריאותיו ושבר באגן. עיד אומר שהרופאים חשבו שימות מיד. "אנחנו מוכנים כמשפחה לכל תרחיש. הכנו את עצמנו", הוא אומר, "כששמעתי שסולימאן נפצע חשבתי שמראה של המשאית פגעה בו. כשהגעתי לזירה אמרו לי: אבא שלך נדרס ומת".