שיח׳ ג׳ארח - בכל יום שישי עד שהנושא יפתר

בירושלים המזרחית חלים שני חוקים שונים לגבי רכוש, שהשילוב של שניהם יוצר מצב חוקי מפלה: יהודים שהיו בבעלותם נכסים בירושלים המזרחית לפני 1948 יכולים לדרוש אותם בחזרה (למרות שלאחר שאיבדו את נכסיהם ב-1948 זכו לפיצוי ממדינת ישראל). לעומת זאת, פלסטינים שאיבדו ב-1948 רכוש שהיה בבעלותם – בירושלים המערבית או בכל מקום אחר בישראל – לא יכולים לדרוש אותו בחזרה.

המאבק הנוכחי בשייח ג'ראח הוא סביב שטח הנמצא בסמוך לקבר שמעון הצדיק, שהיה בבעלות של ועדים יהודיים לפני 1948. אחרי המלחמה ממשל ירדן והאו"ם בנו עליו בתים עבור 28 משפחות של פליטים פלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהן ורכושן שנותרו בשטח שעליו הוקמה מדינת ישראל, והן מתגוררות שם כבר עשרות שנים.

לאחר כיבוש ירושלים ב-1967, החזירה המדינה את הבעלות על השטח לידי הוועדים היהודים, וביניהם לבין המשפחות התנהלו הליכים משפטיים במשך עשרות שנים. ב-2007 קנתה חברה פרטית את השטח מהוועדים היהודיים, ופתחה במאבק משפטי מחודש לסילוק המשפחות. החברה רוצה להקים על השטח כ-200 יחידות דיור חדשות, ליהודים בלבד כמובן. במסגרת המאבק הארוך הזה פונו עד כה מהשטח ארבע משפחות, ו-13 משפחות נוספות עומדות בפני סכנת פינוי.

לכאורה מדובר בסכסוך נדל"ני, וכך גם טוענת המדינה בתגובה לביקורת הבינלאומית על המתרחש בשייח ג'ראח. אולם טענה זו מתעלמת הן מההקשרים ההיסטוריים, החברתיים והזהותיים כבדי המשקל של הסכסוך, והן מהאפליה המובנית כלפי פלסטינים בחוקים הקיימים. אי אפשר להתעלם מכך שההיבט "הנדל"ני" בסכסוך הזה הוא רק חלק מתמונה גדולה.

השתלטות של עמותות מתנחלים על בתים פלסטיניים בירושלים המזרחית, בחסות החוק והמדינה, נעשות גם בעיר העתיקה, בסילואן, בא־טור (הר הזיתים), בראס אל־עמוד ובג׳בל אל־מוכבר, כשהמטרה המוצהרת היא "ייהוד" של טבעת השכונות סביב העיר העתיקה.

וכפי ששייח ג'ראח היא רק דוגמה אחת למתרחש בירושלים המזרחית, כך הרחבת ההתנחלויות בירושלים היא רק דוגמה להמשך מאמצי המתנחלים להרחבת השליטה היהודית על השטח ברחבי השטחים הכבושים תוך עצימת עין של הרשויות ופעמים רבות אף בתמיכתן ובמימונן. זהו חלק ממדיניות של נישול, השתלטות על קרקעות וצמצום המרחב הפלסטיני בירושלים ובגדה המערבית, שנמשכת כבר 54 שנה.