אימהותה של דבירי היא אימהות של שלום הקוראת תיגר על התפיסה הביטחונית

מנואלה דבירי נולדה באיטליה למשפחה יהודית מסורתית–ציונית. לאחר מלחמת ששת הימים, כשהיא בת תשע–עשרה, עלתה לאר, ממניעים ציוניים. דבירי החילונית נישאה באר, לאברהם הדתי, וכל אחד מהם שמר על אמונתו ועל אורח חייו. דבירי שכלה את יוני, הצעיר בשלושת ילדיה, בלבנון ב- 26 בפברואר 1998 לאחר השכול פנתה דבירי לפעילות פוליטית ולכתיבה, תחומים שלא עסקה בהם  ולאחר מכן עסקה בכתיבה פובליציסטית 13 קודם לכן היא פרסמה קובץ סיפורים פוליטית. בתחילה נגעה כתיבתה אך ורק לפעילות הציבורית למען היציאה מלבנון, שהחלה בה לאחר נפילת בנה; , בהמשך, לאחר היציאה מלבנון במאי 2000  ייחדה את פעילותה וכתיבתה לחתירה לשלום דבירי אף פעילה בכמה ארגוני שלום ובהם ארגון ששם לו למטרה לאפשר

טיפול רפואי לילדים פלסטינים  

"Saving Children"

ב-2005 זכתה ביחד עם הפרופסורים מאסימו טוסקי ואנואר דודין ב"פרס השלום והפיוס" של מרכז פרס לשלום על מאמציה בפרויקט  בבתי חולים בישראל טיפול רפואי שלא יכלו לקבל בבתי חולים פלסטיניים, והצליחה לגייס כמיליון אירו לשם כך, תוך קידום הנושא באיטליה. נכון ל-2007, דבירי חברה בוועד המנהל של מרכז פרס לשלום ובוועד המנהל של עמותת קשב שמטרתה לקדם ערכים דמוקרטיים בישראל. דבירי כותבת באיטלקית בעיתון "קוריירה דלה סרה", מאמרי פובליציסטיקה בעברית בעיתון "הארץ" וכתבות צבע על איטליה באתר ynet. ב-2003 כתבה מחזה, "ארץ זבת חלב ודבש", שהוצג בפריז ובלונדון.