רובד נוסף של דיכוי: האבל המושתק של האזרחים הפלסטינים

לאלפי פלסטינים מערי המרכז קרובי משפחה, גם מדרגה ראשונה, בעזה. כשהם מקבלים בשורה על אובדן, הם נדרשים להישאר לבד עם כאבם. חלקם מוצא דרכים אלטרנטיביות להתמודד, וחלקם לא מוכן לשתוק. בכל מקרה, המחיר הנפשי והפיזי גבוה

מאת: סמאח סלאימה 5.2.2024

במתקפה של ישראל על עזה נהרגו כבר יותר מ-27 אלף בני אדם, מצפון הרצועה ועד דרומה. אלפי אנשים נורמטיביים מצאו את מותם מידי מכונת ההפגזות הישראלית, שלא עצרה כמעט לרגע. תופת, שאפילו נשיא המדינה חתם עליה, זמן קצר אחרי ביקור הנהגת הכנסיות אצלו בבית בערב חג המולד. הנשיא שלח מסר חרוט על פגז, מתנה מיונת השלום הישראלית לילדי עזה, שחיכו למתנות אחרות מסנטה קלאוס.

כל המילים הקשות, כמו טבח, טיהור אתני, ג'נוסייד, השמדה, הכחדה, השטחה ועוד, לא משקפות את הכאב שבתמונות שנראות אחרי כל הפגזה – שקיות ניילון לבנות, קשורות משני הצדדים, ממלאות את חצרות בתי החולים שעוד פועלים. 

ילדים המומים ופצועים שמחפשים את הוריהם. אימהות בוכיות ומייללות, בחיקן חבילות המוות האלה, של גופות ילדיהן עטופים בלבן מוכתם בדם. גברים מתפללים מעל שורות ארוכות של גופות בדרך לקבורה.

בעזה טקסי הקבורה קרסו. שלושת ימי האבל המסורתיים הפכו ל-122 ימים רצופים של שכול גדול. קברי אחים מלאים בגופות, ושרידי אדם שלא מוצאים מזור על האדמה רוויית המוות הזאת.

אחד מהם הוא עאדל (שם בדוי), נהג מונית יליד עזה שנשוי לאזרחית ישראל וגר בישראל יותר מ-20 שנה. הוא פגש את אח שלו לאחרונה לפני 15 שנה. את ההודעה על מותו קיבל בוואטסאפ, באיחור של שלושה ימים. בהודעה נכתב: "אח שלך מוחמד נהרג בהפגזה שהיתה לפני שלושה ימים. הוא שהיד שנפל. אללה ירחמו. הצלחנו להוציא אותו מתחת להריסות והגופה שלמה. תתפללו למען בני המשפחה שנשארו".

בצל הרדיפה של ישראל אחרי כל אדם שמביע סולידריות עם הקורבנות בעזה, עדאל ומשפחתו פחדו שהרשויות יגיעו אליהם בעקבות ההודעה.

מרים (שם בדוי), אשתו של עדאל, מספרת: "לא כל כך הכרתי את גיסי, פגשתי אותו פעמים בודדות בחיי. אבל בעלי גדל איתו. זה אחיו הקטן. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו. מאז שאח שלו נהרג הוא מתעורר בלילות בבכי, יושב שעות לבד בסלון בשקט. אפילו לצעוק הוא לא יכול. בעלי קרס נפשית. אני רואה אותו שוקע בדיכאון".

לדברי מרים, בעלה רוצה להבין מה קרה ולדעת את פרטי הפרטים על אותו לילה שבו הופגז הבית של אחיו ומשפחתו. "הוא מחפש בסרטונים, ומתקשר בכל דרך אפשרית לקרובים ושכנים, אבל הוא מפחד לשתף. הוא למד שגופת אחיו היתה כמה ימים מתחת להריסות עד שהצליחו להוציא אותו, ולא ידעו מי הוא, אז התקשרו מבית החולים לשכנים ותיארו איפה נמצאת הגופה. אף אחד לא העז לצאת לכיוון בית החולים כדי לזהות את המנוח. בסוף בית החולים הודיע שאם לא יבוא מישהו לזהות ולקחת לקבורה, יקברו אותו בחצר האחורית של בית החולים, שם קבורים הרבה אנשים לא מזוהים. צעיר מהמשפחה התנדב לסכן את חייו ולצאת לבית החולים, וחזר עם הגופה.

להמשך קריאה שיחה מקומית