יעל גאפל על מחקרה: אימהות לחיילים קרביים

יום שני, 3 בינואר, 20:30

 נדבר עם על גאפל על המחקר שלה בנושא אימהות לחיילים בשירות קרבי: אימהות לחיל קרבי נראית לכאורה כתפקיד בלתי אפשרי הסותר את מהות האימהות. עם זאת רק אימהות בודדות מתנגדות באופן פעיל לגיוס בניהן לחיל קרבי 

יתרה מזאת חלקן מעודדות זאת ורבות מתגאות בכך, ושואבות תחושת ערך ומשמעות מהיות הבן חיל קרבי 

בין הדאגה לשלום בנה, תוך נסיון לשלוט במרכיבי חייו כדי להגן עליו מסכנה מצד אחד, לבין הרגשות החיובים שמעורר בה בנה הלוחם מצד שני יש רצף שאינו מדובר ואינו נחקר. 

כדי להבין אותו יש להכיר את הדואליות ביחסה של האם

שאלת המוצא של המחקר - איך אפשר לאפיין את תפיסת ההורות של אימהות לחיילים קרביים. מה המשמעות שהן מייחסות לתופעה 

איך אפשר להבין ולהסביר את רצונן שבניהן יהיו לוחמים

על יעל: פסיכולוגית קלינית וחינוכית שנים רבות. פסיכואנליטית יונגיאנית. את מרבית חיי המקצועיים פיצלתי בין עבודה בשירות הציבורי לקליניקה פרטית. הייתי פעילה ב״נולדו שווים״ ולאחר מכן ב״נשים עושות שלום״. אמא לשני בנים, הבכור היה חיל קרבי. 

בשנים האחרונות מתגוררת בהוואי. מנסה לסיים את כתיבת הדוקטורט.

רגע אחרי ששמע על מות בנו ערן פרץ באסון המסוקים, כתב איתן פרץ שיר על עקדת בנו

אחרי ההלוויה גילה האב כי גם בנו כתב שיר על עקדה - שם התפלל שלא ליפול קורבן

כמה הופתע האב לגלות כי גם בנו ערן כתב שיר בשם "עקדה?!". את השיר כתב ערן כשלוש שנים לפני אסון המסוקים. 

שם השיר מרמז על המסר האמביוולנטי שלו: הדובר בשיר הוא חייל צעיר הנשלח יחד עם חבריו לקרב. הוא פונה אל אמו בשאלה

עד מתי תשלחי אותי כשהמאכלת בידו

צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים רְטֻבֵּי נַעֲלַיִם, יְלָדִים צְעִירִים לְבוּשִׁים בְּיָרֹק. גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא מַיִם וְהַדֶּרֶךְ מִתְפַּתֶּלֶת, הַסּוֹף עוֹד רָחוֹק. צְעָדָה חֲרִישִׁית, הַשָּׁעוֹת אֲרֻכּוֹת וְאוֹיֵב שָׁם בַּפֶּתַח, אוֹרֵב לַבָּאוֹת… 

 "אִמָּא, עַד מָתַי תִּשְׁלְחִי אוֹתִי כְּשֶׁהַמַּאֲכֶלֶת בְּיָדוֹ? אַתְּ יוֹדַעַת, לֹא תָּמִיד יִמָּצֵא הָאַיִל לְעוֹלָה". 

 צוֹעֲדִים, צוֹעֲדִים אֲדֻמֵּי נַעֲלַיִם יְלָדִים צְעִירִים עֲטוּפִים בְּלָבָן. גֶּשֶׁם עֵז נִתָּךְ, הַכֹּל נִמְלָא דֶּמַע וְקוֹל בְּכִי עוֹלֶה – מִתְקַדֵּר הָעוֹלָם. צְעָדָה חֲרִישִׁית, כֵּן – דַּרְכָּם נִסְתַּיְּמָה וְהָאֵם תַּעֲמֹד וּתְבַכֶּה אֶת בְּנָהּ… "הוֹ, בָּנַי הַיְקָרִים, אֲנִי עֲלֵיכֶם שׁוֹמֶרֶת גַּם בְּשָׁלְחִי אֶתְכֶם מוּל מַאֲכֶלֶת, הֲרֵי רַק כָּךְ תָּגֵנּוּ עָלַי, עַל אֶרֶץ אָבוֹת, רַק דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁק – דֶּרֶךְ הַדָּם וְהַדְּמָעוֹת. וּמִי יִתֵּן וְתִהְיוּ הַקָּרְבָּן הָאַחֲרוֹן שֶׁנְּשַׁלֵּם וְשֶׁנִּתֵּן בַּעֲבוּר הַשָּׁלוֹם".

ערן פרץ ז"ל, עקדה

בבית האחרון של השיר מבטיחה האֵם לבניה היקרים, אותם "ילדים צעירים לבושים בירוק" מתחילת השיר, ש"אני עליכם שומרת גם בשלחי אתכם מול מאכלת". האֵם מסיימת את השיר בשורה שהיא ספק תפילה, ספק הבטחה: "ומי יתן ותהיו הקרבן האחרון שנשלם ושניתן בעבור השלום". 

בהקדמה לשיר כתב ערן: "השיר נכתב ב-9.2.94 (לפני שהתגייסתי!) בעקבות תקרית בלבנון שבה נהרג טל כהן (שריונר שנהרג מפגיעת סאגרים בטנק שלו…)".

בלוג הספרנים