"ארבע אימהות 2025" – הסיפור שלא נגמר
- מערכת אימהות
- 30 באפר׳
- זמן קריאה 8 דקות
עודכן: 7 במאי
במרחק הזמן שבין 1940, כאשר וירג'יניה וולף כתבה את מאמרה רב-העוצמה "מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית", לבין 2025, אנו עוצרות להתבונן ולהקשיב לקולותיהן של ארבע נשים – וולף, ליאת אצילי, חמוטל גורי ומנואלה דבירי. המשותף להן הוא התנגדות עיקשת לנרטיב המלחמתי המקדש הקרבה וגבורה, ובחירה לספר סיפור אחר: של חמלה, עקשנות ואומץ לדמיין עתיד של פיוס. וולף קראה לשינוי תודעתי מול אלימות; דבירי, ששכלה את בנה, הפכה שכול למאבק לחיים; גורי רואה באימהות עמדה פוליטית המחברת בין מאבקים לשוויון ופיוס; ואצילי מדגישה קבלת האחר כבסיס לשלום. קולותיהן, המשתרעים על פני עשורים, מהדהדים חזית של תקווה: ביטחון אמיתי אינו נבנה על הרס, אלא על אחריות לחיים. זוהי מנהיגות מהלב, הקוראת לנו להקשיב, לשאול ולהאמין בעתיד שנבנה מתוך חירות וחמלה.
ליאת אצילי: “אין אדם בוחר את האחרים שלו. אדם צריך לקבל את האחרים שניתנו לו
אני ליאת אצילי, בת זוג של אביב, אמא של עפרי, נטע ואיה, גרה בניר עוז, מורה ומחנכת בבית ספר תיכון. ככה הייתי רוצה להציג את עצמי, פשוט. אבל בשבעה באוקטובר חרב עליי עולמי. העוגנים של חיי נעקרו בזה אחר זה מאדמת הנגב, וביתי, קיבוץ ניר עוז, נכבש ונחרב. אז נעים מאוד, אני ליאת אצילי, אלמנתו של אביב שלחם בכיתת הכוננות של הקיבוץ ונהרג באותו יום, פדוית שבי ושורדת הטבח בקיבוץ ניר עוז.
אביב אהב את שדות הנגב, וחייו התנהלו על פי לוח זמנים חקלאי: זריעת תפוחי האדמה, קציר החיטה, עונת הבוטנים. הוא ניהל את המוסך החקלאי, והייתה לו אהבה גדולה לטרקטורים, קומביינים מחרשות ומדושות. היה לו חוש טכני נדיר וידיים מצוינות, ואני נהניתי מכך שמעולם לא הייתי צריכה להזמין בעל מקצוע כי אביב ידע לתקן כל דבר. אביב אהב את הטבע הפראי של הנגב המערבי, הוא עקב בסקרנות אחרי חיות הבר, נהנה מהנוף המשתנה לאורך השנה, ומצא יופי בדברים הפשוטים.
אביב אהב מאוד חצבים, ופריחתם ריגשה אותו. היה לו את הכישרון לשלב את שתי האהבות הגדולות האלו, בציורים מדהימים שצייר על חלקי מכונות וברזלים שמצא. אביב אהב גם לרקוד, לשיר ולספר בדיחות, בדברים האלה הוא היה ממש גרוע, ובכל זאת הוא עשה אותם. אהבתו הגדולה ביותר הייתה לאנשים. היו לו מאות חברים, הוא היה האדם הטוב ביותר שהכרתי. אני אסירת תודה שהייתה לי הזכות לחלוק איתו את חיי במשך 30 שנים. שזכיתי שהוא יאהב אותי וזכיתי לאהוב אותו ולהקים איתו משפחה.
בשבעה באוקטובר נחטפתי מביתי. ימי השבי היו מאתגרים מאוד. לא ידעתי מה קרה לאביב, לעופרי ולנטע, ודמיינתי את הגרוע מכל. למרות הקשיים היו דברים רבים שנתנו לי כוח ותקווה. חשבתי על תלמידיי ועל העבודה שלי. חשבתי על איה בִתי, שלא הייתה בניר עוז, וידעתי שהיא חיה, וזקוקה לי. הבנתי שבתוך הסיטואציה הזו שבה אין לי שליטה על דבר, עדיין יש לי בחירה איזה אדם להיות. אני מורה, אבל יותר מזה אני תלמידה נצחית. האינטלקט הוא מנגנון ההישרדות וההגנה שלי, הכלי באמצעותו אני מחפשת אמת ומבינה את העולם. אני מוצאת אמת ונחמה בדברים הבאים של הרב דניאל אפשטיין, בסרט “האל הנעדר”, העוסק במשנתו של הפילוסוף עמנואל לוינס:
“אין אדם בוחר את האחרים שלו. אדם צריך לקבל את האחרים שניתנו לו. המבחן הוא מידת האחריות שלי. כמו שאני לא בונה את האחר לפי רצונותיי, כך אני גם לא אשנה אותו. אבל אולי על ידי שינוי זווית הראייה שלי, אוכל להוציא ממנו דברים טובים, שבהכרח נמצאים אצלו, כי הוא אדם כמוני”.
מה שהיה תקף שם בשבי, במצב הקיצון אליו נקלעתי, בוודאי תקף כאן עכשיו. התבוננות בפני האחר, ללא ציפיות, מעניקה הזדמנות ללקיחת אחריות. אחריות שהיא התגלמות החירות. חירות זו היא משא כבד, אך היא הדבר היחיד שיכול להשכין שלום בין בני אדם, ולכונן חברה מוסרית וצודקת. | ליאת אצילי, בטקס המשותף של המשפחות השכולות - 2025
וירג'יניה וולף: מחשבות על שלום בצל המלחמה
"מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית" הוא מאמר קצר אך רב-עוצמה שכתבה וירג'יניה וולף בשנת 1940, על רקע מלחמת העולם השנייה וההפצצות האוויריות על בריטניה. המאמר, שפורסם במקור בכתב העת The New Republic ותורגם לעברית על ידי אולגה סונקין בהוצאת פרדס ב-2024, משקף את מחשבותיה של וולף על שלום, אלימות, והתפקיד של התודעה האנושית בעיצוב עתיד טוב יותר בתקופה של משבר קיומי. כסופרת מודרניסטית ופמיניסטית, וולף משלבת במאמר זה ניתוח חברתי חריף עם סגנון פיוטי, תוך שהיא מתמודדת עם שאלות פילוסופיות ופוליטיות הנובעות מן המציאות המלחמתית.
המאמר נכתב בשיא הבליץ, כאשר לונדון הופצצה על ידי חיל האוויר הגרמני, ווולף, שחיה באנגליה בתקופה זו, חוותה את האימה והחוסר ודאות באופן אישי. היא פותחת בתיאור חי של הרגע שבו התקפה אווירית מפריעה לשגרת החיים, ומשתמשת בחוויה זו כנקודת מוצא לבחינת האפשרות של שלום בעולם שבו האלימות נראית כחלק בלתי נמנע מהקיום האנושי. וולף שואלת כיצד ניתן לחשוב על שלום כאשר המלחמה ממשית כל כך, וכיצד ניתן לעצב מחשבות יצירתיות וחיוביות תחת איום מתמיד.
אחת התמות המרכזיות במאמר היא הקריאה של וולף לשינוי תודעתי כתנאי לשלום. היא טוענת שהמלחמה אינה רק תוצאה של כוחות חיצוניים, אלא גם של דפוסי חשיבה הרסניים המוטמעים בחברה – תחרותיות, תאוות כוח, ודיכוי של קבוצות מסוימות, במיוחד נשים. כפמיניסטית, וולף מדגישה את הצורך בשחרור נשים ממגבלות חברתיות וכלכליות, בדומה לטיעוניה בחדר משלך ובשלוש גיניאות. היא רואה בשוויון מגדרי לא רק מטרה בפני עצמה, אלא גם אמצעי לקידום שלום, שכן לדעתה, נקודת מבט נשית עשויה להציע חלופה לאתוס המיליטריסטי הגברי.
וולף משתמשת בשפה עשירה ומטאפורית כדי להעביר את רעיונותיה. היא מתארת את המלחמה כ"חיה" המשתוללת, אך גם מדגישה את כוחה של התודעה האנושית להתנגד להרס על ידי יצירת רעיונות חדשים. היא קוראת לאינטלקטואלים ולכותבים לקחת אחריות על עיצוב השיח הציבורי, ולהשתמש בכתיבה ככלי להתנגדות לאלימות. עם זאת, המאמר אינו נופל לאידיאליזם נאיבי; וולף מודה בקושי לשמור על תקווה מול המציאות הקשה, ובמיוחד מול הפחד האישי שמעוררות ההפצצות.
המאמר נושא גם ממד אישי טרגי, שכן הוא נכתב זמן קצר לפני התאבדותה של וולף במרץ 1941, כאשר מילאה את כיסיה באבנים וטבעה בנהר אוס. הקונטקסט האישי מוסיף עומק לטקסט, שכן ניתן לראות בו מעין התמודדות של וולף עם ייאושה שלה, לצד ניסיון נואש למצוא משמעות ותקווה. מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית הוא עדות לכוחה של וולף כהוגת דעות, שגם ברגעים האפלים ביותר המשיכה לחפש דרכים לעצב עולם טוב יותר באמצעות המילה הכתובה.
מיכאל מירו משוחח עם ד"ר שרי אהרוני מאוניברסיטת בן גוריון על הספר שערכה "מחשבות על שלום בשעת מלחמה" כתבה וירג'יניה וולף, בהוצאת פרדס.
---
חמוטל גורי על מנהיגות במחאה ועל האימהות כעמדה פוליטית שמחברת בין יעדים שעליהם יש להיאבק. נכתב עבור מחשבות על דמוקרטיה | ישראליות | תרבות
משהו קרה למילים מאז השבעה באוקטובר. הן התכווצו, החווירו ונשחקו. הן ניצבות מבוישות אל מול החורבן, הכאב והאובדן. המילים שלי, למרות כל כוונותיהן הטובות, מתקשות לעמוד במשימה שלהן; לומר משהו שיחולל איזה טוב בימים רעים. אבל יש מילה אחת שממשיכה לעמוד, לעתים שקטה ומאופקת, לעתים שואגת כלביאה: א מ א. השלט ״המדינה צריכה אמא״ לכד מיד את עיניי בים השלטים באחת ההפגנות בבלפור, בקיץ 2020.
היו אלה ימי המחאות הגדולות נגד השחיתות השלטונית. אז קמה קבוצת אימהות נגד אלימות, מתוך רצון להגן על מפגינות ומפגינים מפני אלימות משטרתית. הנוכחות שלנו ברחובות הסוערים ההם הרגיעה אותם. כך אמרו לנו בהכרת תודה. הם זיהו אותנו מיד הודות לאפודים הצהובים שעליהם התנוססה המילה ״אמא״.
״המדינה הזו צריכה אמא״ — המשפט הזה נכון עכשיו עוד יותר מאשר ב־2020. החברה שלנו צריכה עכשיו להוליד את עצמה מחדש. אך האימהות הזו שאני כותבת עליה איננה אימהות ביולוגית, אלא עמדה פוליטית ומוסרית. היא איננה נגזרת של זהות מגדרית או של מצב משפחתי. היא עמדה של אכפתיות ודאגה עמוקה לילדים ולילדות באשר הם, כאן ובעזה.
ב־2021 קמה ממשלת השינוי, ותם פרק בלפור בדברי הימים של תנועת המחאה. אנו, אימהות נגד אלימות, החלטנו להתמקד באלימות הכיבוש ובאלימות המתנחלים. יצאנו בקמפיין חדש וקראנו להשיב בנים ובנות לגבולם. פעלנו מתוך דאגה: לשלמותם הפיזית והנפשית של חיילים וחיילות שנדרשו לתחזק את הכיבוש; לשלמות החברה הישראלית שעשרות שנים של כיבוש משחיתות את נשמתה, ולזכויות האדם של הפלסטינים.בינואר 2023, קמה ממשלת ״הימין על מלא״ ופצחה מיד בהפיכה המשטרית. חזרנו שוב לכיכרות ולרחובות ואז התחלנו לחלק לראשונה את הסרטים הצהובים, שכה מזוהים כיום עם המאבק להשבת החטופים. סרטים צהובים שמבטאים סולידריות והבטחה שנחכה עד שישובו בשלום.
זכינו להיענות ותגובות אוהדות, אך גם לתגובות ביקורתיות, מטעמים אידאולוגיים ופרגמטיים. אמרו לנו, שעכשיו נכון להתמקד אך ורק במאבק נגד ההפיכה המשטרית. להיצמד למסר אחד קצר וברור: ד—מו—קרטיה. אמרו, שהחיבור בין התנגדות להפיכה לבין התנגדות לכיבוש עלול להרחיק מההפגנות קהל ימני מתון, כך נאמר.ברמה הפרגמטית, כמובן שיש צדק ושכל בטענה כזו. אבל מנהיגות נשית, לטעמי, היא כזו שמחברת את הנקודות, שרואה את הקשרים בין סוגים שונים של אי צדק ודיכוי. מנהיגות נשית חייבת להיות מחויבת ליצירה של עולם טוב וצודק יותר, לכולן ולכולם.
כן, אני מודעת היטב לכך שכתיבה על מנהיגות נשית, ובמיוחד זו שמעוגנת במוסר אימהי היא מדרון חלקלק לעבר מהותנות וביסוס סטריאוטיפים מגדריים. והרי יש לנו די דוגמאות כמו מירי ״אין כאבי בטן״ ו״רעשים״ רגב, או אורית ״מה שקרה לנו זה נס״ סטרוק, כהוכחות ניצחות לכך שממש לא די להיות אישה או אמא כדי להפוך למנהיגה ראויה. למעשה, השרות בממשלה הנוכחית הן הוכחה לכך שפוליטיקאיות יכולות להפגין אטימות לב, וששון משיחי אלי קרב וחיים נצחיים על החרב ממש כמו עמיתיהם הגברים.
״אני לא מצליחה להביא את עצמי לצאת לרחוב יותר. עייפתי״
אני שומעת את המשפט הזה שוב ושוב, ואני מבינה מאוד ללבה של כל מי שתשו כוחותיה אחרי חודשים ושנים ברחובות. התפקיד של מנהיגות מיטיבה, הוא להפיח כוחות ואמונה ביכולת לשנות. נדרשים גם ענווה ואורך רוח, כי המלאכה שלקחנו על עצמנו דומה לא פעם לגלגול סלע ענק במעלה הר תלול או לריקון הים בכפית. ולצד הענווה והסבלנות, נדרשת אותה עוצמה פנימית שנובעת מהמחויבות שלנו להגן על היקר לנו — המשפחה, הקהילה והמדינה שלנו, נדרשים תחושת ייעוד ושליחות ברורה, חזון ברור ומינון נכון של תקווה רדיקלית.
״עולם אחרת היא אפשרית, היא בדרכה לכאן״ כתבה ארונדוטי רוי, לפעמים צריך לעזור לה קצת, לעולם האחרת הזו. ״אינני חופשיה כל עוד אישה אחרת אינה חופשיה, גם אם כבלי הדיכוי שלנו שונים בתכלית״ כתבה אודרי לורד. האימהות הפוליטית משרטטת דרך לעבר פוליטיקה של דאגה ואכפתיות; של קשב ויצירת שותפויות, במקום פוליטיקה של אטימות ושל סגידה לשליט יחיד. האימהות הפוליטית מתווה חזון של פיוס ושלום במרחב המדמם שלנו.
יש שיגידו שהכול טוב ויפה, אבל התכונות הללו לא מתאימות למנהיגות במזרח התיכון. יגידו שנדרשת מנהיגות קשוחה, נחושה ולוחמנית מול אויבים מרים. ואני אגיד, שמנהיגות שצומחת מתפיסה של אימהות היא לא פחות — ואולי אף יותר — נחושה ומלאת עוצמה. זוהי מנהיגות שמחויבת למציאת פתרונות. אבל הקיצוניות המשיחית, נבואות הזעם של חיים על החרב והנכונות להקריב לשם כך את חיי החטופות והחטופים, ממיטים עלינו אסון. הזחיחות, היוהרה ושיכרון הכוח של המנהיגות הפוליטית הנוכחית, משאירים אותנו בלי אוויר ובלי תקווה. אנחנו זקוקות וזקוקים נואשות לפוליטיקה אחרת, למנהיגות אחרת. וזה התפקיד שלנו, של החברה האזרחית ושל תנועות המחאה, ליצור מודלים של מנהיגות מיטיבה. כי תנועות מחאה מסמלות לא רק התנגדות לסיאוב ולעריצות, שמעכלים כל חלקה טובה בדמוקרטיה הפגומה והמתגוננת שלנו. תנועות מחאה אמורות לייצג חשיבה שונה בתכלית, ערכים אחרים ופרקטיקות מנהיגות אחרות לחלוטין. זה בידיים שלנו ללדת את עצמנו מחדש. ללדת את החברה שלנו מחדש. ללדת עתיד חדש.
"אמהות שכולות מתות לפעמים מהר. אני החלטתי לחיות" – מנואלה דבירי
מנואלה דבירי, בת 76, עיתונאית, סופרת ומחזאית ממוצא איטלקי, היא דמות יוצאת דופן ששברה את התבנית המסורתית של "האם השכולה" בישראל. ב-26 בפברואר 1998 איבדה את בנה, יהונתן (יוני), שנפל במוצב כרכום בלבנון במהלך שירותו הצבאי. במקום לשקוע בייאוש, בחרה דבירי להפוך את האובדן לכוח מניע לפעילות חברתית ופוליטית. היא הצטרפה לתנועת "ארבע אמהות", שהובילה מחאה ציבורית להוצאת צה"ל מדרום לבנון, מטרה שהושגה במאי 2000. דבירי סירבה להגדיר את עצמה דרך השכול, ובמקום זאת המשיכה לחיות חיים מלאים, תוך שהיא משמשת השראה לאמהות שכולות אחרות.
בכתבה שפורסמה ב"הארץ" ב-17 באפריל 2025, דבירי משתפת במסע האישי שלה, תוך התמקדות בנושאים כמו שכול, רגשות אשמה והיכולת להמשיך הלאה. היא מספרת על המקריות הטרגית של מות בנה, שהגיע בעקבות פקודה לעלות ולבדוק מקור הפגזה – משימה שיכלה להימנע באמצעים טכנולוגיים. דבירי מתארת את הקשר המיוחד שפיתחה עם הורי חייל נוסף שנהרג לצד יוני, ומציינת כי אמהות שכולות לעיתים "מתות מהר" מהכאב, אך היא בחרה בחיים.
הכתבה מדגישה גם את פעילותה ההומניטרית של דבירי, שסייעה לאלפי ילדים פלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל, ואת האירועים המופלאים בחייה: ארבעה מנכדיה נולדו בדיוק בתאריך מותו של יוני, סימן עבורה להמשכיות החיים. דבירי משווה בין המחאה המוצלחת של "ארבע אמהות" למחאות עכשוויות בישראל, ומציינת כי המצב כיום מורכב ומאתגר יותר. היא מביעה דאגה לעתיד המדינה, אך נותרת אופטימיסטית, תוך שמירה על מחויבותה לערכים של שלום ושוויון. דבירי, שחיה כיום עם משפחתה המורחבת, ממשיכה להוות דוגמה לאומץ, חוסן ויכולת להפוך טרגדיה אישית למנוף לשינוי חברתי.
דבר אחד לא השתנה ב-27 השנים שחלפו מאז שכלה את בנה, היא מציינת – זהותו של ראש ממשלת ישראל. יזהר באר בשיחה מרתקת עם מנואלה דבירי ( אימהות )
תודה שאתן נותנות קול גם לאחרות