זה הזמן להיזכר בהיסטוריה ולהבין: סרבנות מצילה אותנו.
- Ketty Bar
- 8 בדצמ׳ 2024
- זמן קריאה 7 דקות
עודכן: 3 במאי
בישראל של 2025, הסרבנות שוב מתייצבת בחזית. אבל הפעם היא אינה רק סירוב לשרת בשטחים או לסייע בכיבוש — היא קריאת התנגדות כוללת למדיניות מדינית וצבאית שמובילה אותנו לשפל מוסרי עמוק.
ברצועת עזה מתחוללת מלחמה חסרת מעצורים: מאות אלפי אזרחים רעבים, עשרות אלפי הרוגים, בעיקר נשים וילדים, הפצצות שיטתיות על אזורים אזרחיים, מניעת גישה לסיוע הומניטרי – כל אלו אינם עוד "תקריות" או "תקלות מבצעיות" אלא מדיניות מכוונת. בשם הביטחון, אנו מבצעים הרעבה; בשם הנקמה – טבח.
ובגדה המערבית? שם הפך הצבא הישראלי לכוח מגן של טרור יהודי. מתנחלים רעולי פנים תוקפים כפרים, מבעירים שדות, שורפים בתים – והחיילים, במקום להגן על האוכלוסייה האזרחית, מגבים את האלימות, לעיתים משתתפים בה. בשטחי C אין שלטון חוק, רק שלטון פחד.
במציאות כזו, הסרבנות איננה בריחה אלא אחריות. זו המשכיות למורשת של עשרות שנים בישראל: מסרבני אלטלנה ומלחמת לבנון, דרך "יש גבול" והשמיניסטים ועד טייסים ורופאים שפורשים היום ממערכות משתפות פעולה עם דיכוי, הרג וחורבן. הסרבנות היא קול המצפון, והיא מהדהדת היום יותר מתמיד: לא נשתף פעולה עם מדינה שמאבדת את דרכה.
המסרב הוא שומר הסף של המוסר, לא עבריין
על פי המשפט הבינלאומי, חייל אינו פטור מאחריות לפשע רק מפני שקיבל פקודה. "ידעתי שזו עבירה – אבל צייתי" אינו קו הגנה, אלא הודאה באשמה. מסגרת זו, המעוגנת באמנת רומא ובתקדים נירנברג, עומדת גם ביסוד זכות הסרבנות במדינות דמוקרטיות. בישראל, חרף האופי הגיוסי של המדינה והלחצים החברתיים הכבדים, הכירו בג״ץ והמחוקק בזכותו של אדם לסרב מטעמים מצפוניים – גם אם בפועל היא מוגבלת ונרדפת.
סרבנות אינה אנרכיה אלא עמדה מוסרית. היא מבקשת להבחין בין חוק לצֶדֶק, בין פקודה חוקית לבין פקודה מוסרית. כאשר המדינה מאבדת את דרכה – כאשר היא פועלת לא לשם הגנה אלא לשם נקמה, לא לשם צדק אלא לשם רווח פוליטי או אידיאולוגי – חובתו של האזרח היא לעצור ולשאול: מה אני משרת? את ביטחון המדינה – או את המשחית אותה מבפנים?
סרבנים אינם שואפים למוטט את הצבא או לבטל את המדינה. להפך – הם נאמנים לרעיון שצבא אמור להגן על אזרחים, לא לרדוף אותם; שמדינה אמורה לקדם חיים, לא להקריבם על מזבח כיבוש, טיהור אתני או פולחן אדמה. במובן הזה, הסרבנות היא לא בגידה – אלא ניסיון אחרון להיאחז בצלם אנוש בתוך מנגנון שהולך ומתרוקן ממנו.
לא צייתנו גם אז – כדי לא לשתוק עכשיו
הסרבנות בישראל היא לא תופעה חולפת, אלא תנועה מוסרית חיה, השזורה בהיסטוריה של המדינה כמעט מראשיתה. בשנת 1948, טייסים יהודים סירבו לפגוע בפליטי "אלטלנה". בשנות ה־70, עם החרפת השליטה על השטחים, קמו תנועות כמו יש גבול ו-פורום גולני, שביקשו לומר: לא כל פקודה היא חוקית, לא כל גיוס הוא צודק. במלחמת לבנון הראשונה, חיילי מילואים סירבו לשרת מעבר לקו האדום; ב-2003, תלמידי תיכון חתמו על "מכתב השמיניסטים" שבו הכריזו שלא ישרתו בצה"ל כל עוד זה משמש כלי לשליטה על עם אחר.
הסרבנות גם לא הייתה שמאל בלבד. ב-2005, לקראת ההתנתקות, רבנים ואנשי ימין קראו לסרבנות המונית לפקודות פינוי. בשני המקרים – משמאל ומימין – עמדו הסרבנים על עיקרון פשוט: הפקודה חייבת לעבור דרך שיקול דעת מוסרי. כל אדם אחראי למעשיו, גם במדים.
היום, כאשר פשעי מלחמה מתבצעים בגלוי, כשהרעבה וירי חסר הבחנה בעזה הפכו לשגרה, וכאשר כוחות הביטחון מגבים טרור מתנחלים נגד פלסטינים בשטחים – אותה קריאה היסטורית חוזרת: אל תצייתו אוטומטית. אל תהיו חלק ממנגנון של הרס.
לא ציות – אלא מצפון. לא פחד – אלא אחריות.
סרבנות איננה סוף, אלא התחלה: התחלה של לקיחת אחריות אזרחית, של חינוך מוסרי, של שיח חדש על גבולות הכוח ותכליתו. ככל שהשלטון מאבד שליטה מוסרית – גובר הצורך בקולות שיסרבו להפקיר את ערכי האנושיות בשם "ביטחון". סרבנות היום היא לא רק סירוב לשרת – היא גם סירוב להשתיק, להכחיש, להסכים בשתיקה.
הגיע הזמן להוציא את הסרבנות מהשוליים ולהפוך אותה לדיון ציבורי, חינוכי, ואפילו ציוני. כי חברה שאינה מאפשרת לאזרחיה לומר "לא" – היא חברה שבה "כן" מאבד משמעות. דווקא עכשיו, כשדם ילדים נספג בעפר עזה, כשממשלת ישראל ממשיכה במדיניות של עיוורון וכוח, וכשכוחות הביטחון הפכו לכלי לאומני – החובה לסרב היא גם החובה להאמין שעתיד אחר עוד אפשרי.
הסרבנות מצילה אותנו – מהשחתה, מהתקרנפות, מהשתתפות בפשעים. היא אולי לא תשנה מיידית את המדיניות, אבל היא מחוללת סדקים – ובסדקים האלה נכנסת האמת. ולפעמים, זה כל מה שדרוש כדי להציל מדינה.
תכנית דוקומנטרית בסדרת "הסיפור האמיתי" על משפטם של חמישה מלש"בים (חגי מטר, מתן קמינר, שימרי צמרת, אדם מאור, נעם בהט) המסרבים מבחינה מצפונית לשרת בצה"ל כל עוד הוא פועל בשטחים
מאתמול ועד היום – רצף מוסרי של אחריות
הסיפורים של אדם קלר, אמנון זכרוני, חגי מטר, טלי פחימה ואחרים – אינם רק אנקדוטות היסטוריות. הם שרטוט מדויק של מצפן מוסרי שמסרב לסטות גם כשהרוח נגדו. כל אחד מהם ביקש – בדרכו – לעצור את המנגנון שמוליך עיוורון, לאתגר את הכוח כשהוא מנותק מצידוק, ולהציב גבול כשאין גבול לשפיכות הדמים. היום, כשהפצצות שוטפות את עזה, כשמאות אלפים רעבים תחת מצור ישראלי, כשכוחות צה"ל מלווים פוגרומים יהודיים בשטחים הכבושים — קריאת הסרבנים מקבלת עוצמה מחודשת. הם אינם מיעוט שוליים אלא מיעוט נושא תקווה. בחברה שחונכה לציות, הם מזכירים שציות אינו מעלה – כשהוא מוליך לאסון. הרצף ברור: כל דור של סרבנים מדליק לפיד, והשאלה היא – האם אנחנו מוכנים ללכת בעקבות האור הזה, או שנמשיך לטבוע בחשכת ההרגל והפחד?
אדם קלר (1970–1985): הדובר שסירב לשרת בשטחים
אדם קלר, חבר "יש גבול" ודובר תנועת "שלום עכשיו", סירב לשרת בשטחים הכבושים כבר בתחילת שנות ה-80. במהלך שירות מילואים בשנת 1985 חילק לחיילים פליירים אנטי-כיבושיים ואף רשם על פצצות הסיסמה "די לכיבוש". הוא נשפט ל-62 ימי מאסר בכלא צבאי. קלר הדגיש תמיד כי הוא מוכן לשרת בכל מקום מלבד בשטחים, מתוך תפיסה מוסרית וערכית ברורה.
עמדת הצבא: הצבא ראה במעשיו חציית גבול אידיאולוגית מסוכנת. למרות חומרת הענישה, קלר לא נידון בבית-דין אלא בהליך משמעתי – מתוך רצון להימנע מהפיכתו לסמל ציבורי.
אמנון זכרוני (שנות ה־60): הסרבן שלא הסכים ללבוש מדים
עו"ד אמנון זכרוני, פציפיסט מובהק, סירב להישבע אמונים לצה"ל וללבוש מדים במסגרת שירות המילואים שלו. בשנות השישים הועמד לדין ונידון ל-7 חודשי מאסר. הוא טען שלא ניתן לצפות מאדם לפעול בניגוד למצפונו – גם כשמדובר בחוק.
עמדת הצבא: התייחסות חריפה מצד המערכת המשפטית, שניסתה להרתיע אחרים. עם זאת, הסיפור כמעט ולא סוקר בתקשורת – בניגוד לאירועים מאוחרים יותר – מה שמעיד על מדיניות השתקה שיטתית.
ישי מנוחין (1982 ואילך): מהסרבנים הראשונים ללבנון
ד"ר ישי מנוחין, פילוסוף, אקטיביסט וחוקר זכויות אדם, היה אחד הסרבנים הראשונים לשרת בלבנון במסגרת תנועת יש גבול שהוקמה עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-1982. מנוחין, אז חייל מילואים, סירב לקחת חלק במבצע צבאי שהוא הגדיר בלתי מוסרי ונוגד את ערכי הדמוקרטיה והמשפט הבינלאומי. על סירובו נידון למאסר צבאי. הוא היה מראשוני הסרבנים שפעלו בצורה פומבית – ותרמו רבות להטמעת הסרבנות בשיח הציבורי כעמדה מוסרית ולגיטימית.
בהמשך דרכו, הפך מנוחין לדמות מפתח בשדה זכויות האדם בישראל. הוא עמד בראש הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, בעיניו, סירוב לפקודה שאינה חוקית בעליל או שאינה מוסרית הוא יסוד הכרחי במדינה דמוקרטית — והוא ממשיך להילחם על עיקרון זה גם מחוץ למדים.
עמדת הצבא: בתקופת שירותו, ניסה הצבא לצמצם את הפומביות של מעשהו. עם זאת, היותו אדם משכיל, רהוט ודובר עברית רהוטה תרמה להפיכתו לאחד מקולות ההסברה הבולטים של תנועת הסרבנות.
מתן קמינר, חגי מטר, אדם מאור, שמרי צמרת, נעם בהט (2001–2004): השמיניסטים שהפכו לסמל
חמישה תלמידי תיכון, שחתמו על מכתב סרבנות מצפונית בשנת 2001 (עם תחילת האינתיפאדה השנייה), עמדו בסירובם הגלוי לשרת בצה"ל בשטחים. בניגוד לעשרות אחרים שקיבלו עונשים במסגרת משמעתית, הם הועמדו לדין בבית-דין צבאי – נדיר ותקדימי. כל אחד מהם נשפט לשנת מאסר בפועל, בנוסף למאסרים קודמים.
עמדת הצבא: עונשים כבדים נועדו לשבור את רוח הסרבנים ולהרתיע אחרים, במיוחד בגלל הפומביות והאהדה הציבורית (בעיקר בשמאל ובחוגים אקדמיים בינלאומיים). בה בעת, הוחלט לא להכיר בהם כ"סרבני מצפון" — מתוך טענה שמדובר בסרבנות פוליטית ולא אישית.
טלי פחימה (2004): התנגדות לצבא דרך פיוס עם האויב
טלי פחימה, פעילה יהודייה ישראלית, לא הייתה סרבנית קלאסית לצבא – אלא סרבנית של גבולות התודעה הלאומית. היא פעלה למען קשר ישיר עם הפלסטינים בג'נין, נפגשה עם זכריה זביידי (מפקד גדודי אל-אקצא לשעבר) ואף תרגמה עבורו מסמכים משפטיים. היא נאשמה ב"סיוע לאויב בזמן מלחמה" וישבה שנתיים בכלא.
עמדת המדינה: הממסד הפוליטי והביטחוני ראה בפעולתה בגידה גמורה. אך טלי הציגה את עצמה כסרבנית מוסרית ל"משטר אפרטהייד".
עידן לנדאו (2002): מרצה, כותב וסרבן גיוס מילואים
החוקר והכותב עידן לנדאו, כיום דמות מוכרת בשיח הציבורי, הודיע ב-2002 שלא יתייצב עוד לשירות מילואים בצה"ל – כיוון שהוא אינו מוכן לשרת בצבא שפועל לדיכוי עם אחר. הוא נשפט ונכלא ל-28 יום בכלא צבאי. לאחר מכן זומן לשיחת אזהרה במשרד הביטחון ונפסל לשירות נוסף.
עמדת הצבא: התגובה המהירה להפוך את לנדאו ל"לא כשיר לשירות" נועדה למנוע ממנו במה ציבורית. אך לנדאו לא חדל מלכתוב ולדבר – וכך נולד קו פורה של אינטלקטואלים סרבנים שמציבים את השיח המוסרי בקדמת הבמה.
מול כל סרבן ניצבת מדינה שנאבקת על שליטה בגוף ובתודעה. אך ההתעקשות העקבית – גם במחיר של חודשי מאסר, נידוי חברתי ולעיתים קרע במשפחה – היא שמעניקה לסרבנות את כוחה: לא רק סירוב לפעולה, אלא אמירה נוקבת על הזהות והאחריות. החל מסרבנים פציפיסטים, דרך מתנגדי הכיבוש, ועד אנשי ימין שסירבו לפנות יישובים – הסרבנות בישראל חושפת לא רק מאבקים אישיים, אלא גם את גבולות הציות והציות העיוור. והצבא, במאמץ עקבי, מגיב בנוקשות – לא רק מטעמי ביטחון, אלא כדי להגן על הנרטיב הלאומי.
הדרך לריפוי החברה עוברת בסירוב
בתחילת המאה ה-20 הציעה התיאורטיקנית המהפכנית רוזה לוקסמבורג את הסירוב לקחת חלק במלחמה כדרך לפירוק הקשר הגורדי בין מיליטריזם, אימפריאליזם וקפיטליזם, וליצירת אלטרנטיבה לו. בישראל 2024, הלקח הזה רלוונטי מתמיד
כך העיד מפקד פלוגת מג"ב בגזרה שבה התבצע הטבח בכפר קאסם ב-1956, שבו נרצחו 50 ערבים אזרחי ישראל בידי לוחמי מג"ב. עדותו מתפרסמת הבוקר (שישי) בפרוטוקולים של משפט כפר קאסם.
פרשת כפר-קאסם אירעה ביום בו החלה מלחמת סיני ("מבצע קדש"), 29 באוקטובר 1956. גם בחלוף למעלה משישה עשורים מאז התרחשה, היא נותרה כאחת הפרשות הקשות בתולדות המדינה, כתם שלא יימחק. בעולם המשפט הצבאי, הפרשה זכורה בעיקר בזכות "מבחן הדגל השחור". אותו מבחן מוסרי-ערכי, המחייב כל חייל להימנע מציות לפקודה שהיא בלתי-חוקית בעליל. >>1956 - פרשת כפר קאסם / אלוף שרון אפק, הפרקליט הצבאי הראשי
משפטי הסרבנים: התובע הצבאי נגד חגי מטר, מתן קמינר, נעם בהט, שמרי צמרת, אדם מאור; התובע הצבאי נגד יונתן בן ארצי | דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד
Comments