לפעמים האמת ההיסטורית אינה צועקת. היא מודפסת על נייר קטן, מודבקת על מעטפה, ונשלחת לדרכה. הבולים הללו מפרקים בשקט אחד השקרים הרווחים בשיח הישראלי: הטענה ש“לא הייתה פלסטין”. הייתה. לא כמדינה ריבונית במובן המודרני, אך כישות טריטוריאלית, אזרחית ומוכרת – עם שם, מוסדות ושירותים. זו אינה אנקדוטה פילאטלית; זה עוגן היסטורי שמזכיר שהמרחב הפלסטיני לא נולד כדרישה פוליטית מאוחרת, אלא התקיים והוכר עוד לפני הקמת מדינת ישראל.

134 שנים אחרי נבואתו של אחד העם על סכנת ההתנשאות והזלזול בערבים, ישראל שקועה בכיבוש, אפרטהייד ומלחמות אין קץ. כדי להציל את עצמה, עליה להתנתק מהמשיחיות ולהכיר במדינת פלסטין – לא כטובה לפלסטינים, אלא כהזדמנות לגאולה יהודית־ישראלית של פיוס, חמלה וצדק.

הכרה במדינה פלסטינית מערערת את יסודות האידיאולוגיה המשיחית. לא במקרה, מנהיגי הימין מגיבים בזעם לכל רמז להכרה בינלאומית בפלסטין. מבחינתם, זהו איום קיומי – לא על המדינה, אלא על פרויקט ההתנחלויות. הכרה כזו מציבה גבול, מסמנת קו אדום, שוללת את חלום "ארץ ישראל השלמה", ובכך גם דורשת הכרעה מוסרית מצידנו: המשך השליטה – או שותפות.

העולם מתכנס סביב רעיון של פתרון – וישראל מתבצרת. ההתנגדות המוחלטת של ההנהגה הישראלית לא מותירה מקום ליוזמות, להידברות או אפילו להצגת עמדה אלטרנטיבית. בישראל הרשמית אין מענה מדיני. יש רק שלילה. והשלילה הזו, לאורך זמן, לא רק שאינה בולמת את התהליך – אלא דוחקת את ישראל אל שולי הלגיטימציה הבינלאומית. יוזמת פריז ופסגת ניו יורק מבקשות לפתוח דלת. השאלה היא – האם ישראל בכלל מוכנה להישיר אליה מבט?