134 שנים אחרי נבואתו של אחד העם על סכנת ההתנשאות והזלזול בערבים, ישראל שקועה בכיבוש, אפרטהייד ומלחמות אין קץ. כדי להציל את עצמה, עליה להתנתק מהמשיחיות ולהכיר במדינת פלסטין – לא כטובה לפלסטינים, אלא כהזדמנות לגאולה יהודית־ישראלית של פיוס, חמלה וצדק.

הכרה במדינה פלסטינית מערערת את יסודות האידיאולוגיה המשיחית. לא במקרה, מנהיגי הימין מגיבים בזעם לכל רמז להכרה בינלאומית בפלסטין. מבחינתם, זהו איום קיומי – לא על המדינה, אלא על פרויקט ההתנחלויות. הכרה כזו מציבה גבול, מסמנת קו אדום, שוללת את חלום "ארץ ישראל השלמה", ובכך גם דורשת הכרעה מוסרית מצידנו: המשך השליטה – או שותפות.

העולם מתכנס סביב רעיון של פתרון – וישראל מתבצרת. ההתנגדות המוחלטת של ההנהגה הישראלית לא מותירה מקום ליוזמות, להידברות או אפילו להצגת עמדה אלטרנטיבית. בישראל הרשמית אין מענה מדיני. יש רק שלילה. והשלילה הזו, לאורך זמן, לא רק שאינה בולמת את התהליך – אלא דוחקת את ישראל אל שולי הלגיטימציה הבינלאומית. יוזמת פריז ופסגת ניו יורק מבקשות לפתוח דלת. השאלה היא – האם ישראל בכלל מוכנה להישיר אליה מבט?

הכרה במדינה פלסטינית היא צעד לקראת יצירת שותפות אזורית שבה שני העמים – הישראלי והפלסטיני – יכולים לעבוד יחד למען מטרות משותפות: כלכלה משגשגת, סביבה בריאה וחינוך איכותי לילדינו. ללא הכרה כזו, אנו ממשיכות להיתקע במעגל של עימותים, שבהם כל צד מרגיש מאוים ומגיב באלימות. מעגל זה לא רק מסכן את חיינו ואת חיי ילדינו, אלא גם מרחיק אותנו מהחזון של מדינת ישראל כ"אור לגויים". הכרה במדינה פלסטינית מאפשרת לנו להפסיק להילחם על אותה פיסת אדמה ולהתחיל לבנות יחד עתיד משותף שבו שני העמים יכול

הכרה במדינת פלסטין היא לא רק חובה גלובלית – היא חוב שלנו לעצמנו. כדי שלא נחיה עוד דור בתוך מעגל ההרג. כדי שנוכל לומר לילדים שלנו שניסינו. שפעלנו. שבחרנו בחיים.

במרחק הזמן שבין 1940, כאשר וירג'יניה וולף כתבה את מאמרה רב-העוצמה מחשבות על שלום בשעת תקיפה אווירית, לבין 2025, אנו עוצרות להתבונן ולהקשיב לקולותיהן של ארבע נשים – וולף, ליאת אצילי, חמוטל גורי ומנואלה דבירי. המשותף להן הוא התנגדות עיקשת לנרטיב המלחמתי המקדש הקרבה וגבורה, ובחירה לספר סיפור אחר: של חמלה, עקשנות ואומץ לדמיין עתיד של פיוס.

בסוסיא, התנחלות קטנה בדרום הר חברון, מתבצעת אלימות יומיומית כלפי פלסטינים – בגיבוי הצבא ובהסתרת המדינה. אנחנו, קבוצת אימהות ישראליות, ראינו

"דווקא היום, כשהסיפור הרשמי חוזר על עצמו באכזריות, חשוב יותר מתמיד להאזין לקולות שבקעו מן השוחות, מן הכפרים, מן התודעה של מי שנשאו על גופם ו

הציבור הישראלי קיבל רמטכ"ל שמדבר על ממלכתיות, אבל מקבל בשתיקה את הפיכתו של צה"ל למיליציה בשירות משיחיות לאומנית. במקום להחיל משמעת, מוסר וגבולות — הוא משלים עם תהליך ההתפרקות הערכית של הצבא. חיילים אינם כפופים עוד לחוק, אלא לפוליטיקה של התנחלויות.

חנה ארנדט הבינה לעומק את הכוח של שקר כאשר הוא מוצג כמציאות עקבית ומסודרת. שקר כזה אינו רק מתעתע; הוא נוח, מוכר, ומקל עלינו להימנע מההתמודדות

"גור קהתי הוא הקורבן הכי מוכר של הטירוף המשיחי- האיציק סעידיאן של הזיות הגאולה. אך הוא לגמרי לא היחיד. במשך שנים נהרגו טובי בנינו ובנותינו,

איך אנחנו נראים בעיני עצמנו? המלחמה הזו אינה רק מבחן כוח, היא מבחן אנושי, מוסרי וערכי. מה שהתחיל כתגובה צבאית על טרור הפך לסמל של אכזריות

סרבנות איננה חולשה אלא חוזקה. היא עומדת לצד ערכים של צדק, שוויון וחתירה לשלום. זוהי קריאה לכל אדם להתעורר, להתנגד, ולאפשר לקול המצפון לגבור

הראיה הבוטה ביותר לכך היא ההתנהלות המבישה של תאגיד השידור הציבורי מול הסרט התיעודי של נטע שושני, "1948: לזכור ולשכוח". הסרט הוזמן על ידי התאגיד, מומן בכספי ציבור, הופק ונערך במשך שש שנים – אך נגנז. הוא לא נגנז בגלל פגמים מקצועיים או עובדתיים. הוא נגנז כי הוא נוגע בדיוק במה שאסור לגעת בו – ההיסטוריה כפי שנחוותה בשטח, בעיני יהודים ופלסטינים, לוחמים ואזרחים, שהיו שם – וחלקם עדיין איתנו.

ח'ירבת זנותה היא אחת מ-16 קהילות פלסטיניות בגדה המערבית שפונו בכפייה בחסות המלחמה נכון ל-13.11.23. בקהילה גרו 27 משפחות, המונות יחד...

לספור את הדמעות וחיבוקי הנחמה. את הזעקות בקול שנצרד.לספור, בענווה, את מי שטרם יצאו או אולי נבצר מהם לצאת לרחוב אבל קול הזעקה מגיע...

מסאפר יטא שבדרום הר חברון הוא שטח שנמצא באזור C – כלומר נתון לשליטה מלאה של הצבא וממשלת ישראל. ישראל הכריזה על שטח אש באזור – למרות שהשטח...

כמה מנותקת הממשלה הזאת מ-1 ועד לרקוד בזמן שישראלים נאנסים ומעונים בשבי חמאס? וגם: משטרת ישראל נרקבת בקצב מעורר השתאות. מדיניות אצל נתניהו...

"100 ימי מילואים הסתיימו אתמול רשמית. כמה תובנות ראשוניות". ינובסקי כותב פוסט עם 8 תובנות מכובסות על מציאות מדומיינת שהוא חווה במאה ימי...

“לפני האזכרה היתה התעקשות מסוימת של משרד הביטחון לרשום על הקבר “נפל בקרב”. “באיזה קרב? שאלתי. לא ידעו לענות, ואמרו שזה לצורך כבוד המת. לא...