1948–2025: ממה הם מפחדים? על צנזורה, זיכרון מודחק ופחד גברי מהתבוננות באמת
- Ketty Bar
- 25 בנוב׳ 2024
- זמן קריאה 4 דקות
עודכן: 7 במאי
בימים אלה, כשמלחמה נוספת משתוללת בעזה והחברה הישראלית מצולקת ומקוטבת, נדמה ששוב ושוב חוזרת אותה אמת פשוטה שמוסדות הכוח מסרבים להביט בה בעיניים: הסיפור של 1948 עוד לא סופר באמת. לא עד הסוף, לא ביושר, לא בלי פחד.
הראיה הבוטה ביותר לכך היא ההתנהלות המבישה של תאגיד השידור הציבורי מול הסרט התיעודי של נטע שושני, "1948: לזכור ולשכוח". הסרט הוזמן על ידי התאגיד, מומן בכספי ציבור, הופק ונערך במשך שש שנים – אך נגנז.
הוא לא נגנז בגלל פגמים מקצועיים או עובדתיים. הוא נגנז כי הוא נוגע בדיוק במה שאסור לגעת בו – ההיסטוריה כפי שנחוותה בשטח, בעיני יהודים ופלסטינים, לוחמים ואזרחים, שהיו שם – וחלקם עדיין איתנו.
פחד מהזיכרון, פחד מהאחריות
“במקום להיות גאוותו של שידור ציבורי אמיץ... התאגיד הופך אותו לפגר שמסריח את החדר.”
הסרט של שושני אינו מתריס. הוא לא אנטי־ציוני. הוא פשוט מבקש להבין. הוא מביא עדויות, מסמכים, מכתבים, ומפגיש את הצופה עם שאלות קשות אך הכרחיות: מה באמת קרה ב־1948? מי ברח ומי גורש? מתי ירינו כדי להפחיד, ומתי כדי לרוקן?
ובכל פעם שהאמת הזו מבקשת לפרוץ החוצה, מנגנוני ההשתקה נכנסים לפעולה – עם מכתבים, לחצים פוליטיים, הסתה תקשורתית ולעיתים אף אלימות פיזית. כפי שקרה בהקרנה ברעננה, כשקבוצות ימין ניסו בכוח למנוע את הצפייה.
אבל ההקשר הגדול יותר – והעמוק יותר – נחשף דווקא במאמר שפורסם לאחרונה במעריב, בהתייחסות לאחד הסיפורים המצמררים ביותר מהתקופה: דו"ח שפירא.
דו"ח שפירא: העבר שלא רצה להיכתב
"דו"ח שפירא" הוא שם קוד למסמך חקירה פנימי שהוזמן על ידי דוד בן־גוריון בתחילת שנות ה־50, לאחר שמידע שהצטבר בצמרת צה"ל העיד על מקרי ביזה, הרג שבויים, גירוש בניגוד לפקודות, ואפילו מקרי אונס – בידי חיילי צה"ל במהלך 1948.
בן־גוריון הטיל את הבדיקה על היועץ המשפטי לממשלה דאז, יעקב שפירא, שבחן עשרות מקרים. הדו"ח לא פורסם מעולם. למעשה, כל ניסיון להזכיר אותו במהלך השנים נדחה באלימות ביורוקרטית. גם עד היום, חלקים ממנו אינם זמינים לציבור.
והנה, באירוניה היסטורית, הסרט "1948: לזכור ולשכוח" מקדיש חלק מרכזי לעיסוק בדיוק באותו מאמץ סיזיפי של המערכת להשכיח את הדו"ח – ואף נבנה סביב התהודה שלו.
ואז, במציאות שמכה בנו שוב ושוב כאילו נכתבה מראש, גם הסרט עצמו זוכה לאותו יחס: הסתרה, מחיקה, גניזה. כפי שנכתב במעריב:
"הגעתי למצב שהסרט מצונזר", אומרת שושני. "כל פעם תאריך ההקרנה בתאגיד מבוטל. הם לא יודעים איך לצאת איתו, אז יוצא להם לצנזר מבלי להתכוון". התאגיד מנע את שידור הסרט לא רק בטלוויזיה; לדברי שושני, התאגיד מנע ממנה להקרין את הסרט בבתי קולנוע, על סמך סעיף בחוזה שלפיו ליוצרות מותר להקרין את הסרט בבתי קולנוע רק בחלון זמן של 28 יום לפני שידורו בכאן 11. >> שיחה מקומית
מפחדים לראות. במיוחד – גברים
קל מאוד להסביר את כל זה ב"מחלוקת פוליטית". אבל האמת עמוקה יותר. זו לא רק הפוליטיקה – זו התרבות הגברית השלטת. אותה תרבות של שליטה, הכחשה, הדחקה ופחד מרגש. מערכת הביטחון, התקשורת הציבורית, מערכות קבלת ההחלטות – כמעט כולן נבנות ונשלטות בידי גברים. והם – ברובם – אינם מסוגלים, או אינם מעוניינים, להתמודד עם האפשרות שטעינו. שאולי גם אנחנו – "הטובים" – עשינו רע. ושאולי האחר, שאותו גירשנו, מחקנו או דחקנו, היה בן אדם. כמו "דו"ח שפירא", גם הסרט הזה חושף אמת כואבת – אבל דווקא כזו שמאפשרת תיקון. כל עוד היא מוסתרת – החברה תישאר פצועה.
נטע שושני מדברת על סרטה החזק "1948": קטעי הארכיון המדהימים, ההבלטה של פשעי המלחמה והמסמך הגנוז מטעם ועדת החקירה שבדקה אותם ואף חוקר לא ראה מעולם
מכתב ששותק לא יגיד את האמת
בתגובה להתנהלות זו, פרסמנו – אימהות נגד אלימות – מכתב פתוח לתאגיד השידור הציבורי. במכתב, שנחתם על ידי למעלה מ־800 אימהות, חברות, גברים ונשים מהציבור הרחב, דרשנו את שידור הסרט. המכתב לא נולד רק מתוך הזדהות עם היוצרים, אלא מתוך הבנה עמוקה: שתיקה היא בחירה פוליטית. ואם נשתוק עכשיו, נשתוק גם בפעם הבאה – מול עוול, מול גירוש, מול טבח.
והתשובה שקיבלנו? תשובה רפה, ביורוקרטית, מתחמקת. כאילו גם היום, ב־2025, הדו"ח שוב נשלח למגירה. כאילו המערכת עוד לא בשלה לשמוע את עצמה.
ומה עם הציבור?
הציבור דווקא בשל. הקרנות הסרט בקיבוצים, בערים ובכפרים מתקיימות באולמות מלאים. משתתפים רבים יוצאים מהקרנות עם דמעות בעיניים – אבל גם עם תחושת הקלה. סוף סוף מישהו מעז לומר את האמת. סוף סוף לא מסתתרים מאחורי סיסמאות ריקות של "ציונות טהורה" או "בלי מורכבות". ולכן, ביום חמישי הקרוב, נקרין את הסרט בזום, לחברות "המעגל עם חמוטל", ולכל מי שחתמה על המכתב. אימהות נגד אלימות מתייחסות במכתבן להליך החקיקה אשר מאיים לנטרל את עצמאות תאגיד השידור. "האיום אינו גזירת גורל," הן טוענות, "אלא תוצאה ישירה של התהליך המתמשך שבו גורמים בתקשורת נכנעים לתכתיבים פוליטיים".
ההיסטוריה עדיין מתהווה
אחד ההיבטים המרתקים ביותר בסרטה של שושני הוא שהוא לא עוסק רק במה שהיה – אלא גם בזיכרון. בהבנה שהעבר לא נמצא רק בארכיונים, אלא בראש שלנו. בבית הספר. במה שמלמדים, ובמה שלא. במי מקבל במה – ובמי מושתק. כמו בספרו של ההיסטוריון שי חזקני, "מולדת יקרה –מלחמת 1948: המכתבים הגנוזים", גם כאן נחשפת ההיסטוריה האמיתית דווקא דרך הקולות הקטנים: המכתבים, היומנים, הזיכרונות. אותם קולות שהמודיעין אסף ב־1948, שתויקו כ"שלל מודיעיני", ושנים לאחר מכן הפכו למסמך חי שמספר אמת שלא היינו אמורות לשמוע.
כששושני מביאה למסך את החומרים האלו, היא לא משחזרת את העבר – היא מחייה אותו.
לסיכום: הבחירה בידינו
השאלה הגדולה שנותרת פתוחה היא – מה נעשה עכשיו?
האם נמשיך לשתוק, להתנצל, לפחד ממערכת שצונחת לתוך עצמה ומסלקת כל קול אחר? או שנאמר – זה לא יקרה יותר.
אנחנו לא רק זוכרות. אנחנו גם דורשות. אנחנו דורשות שידור. דורשות הכרה. דורשות מקום.דורשות שנפסיק לפחד מהאמת – כי רק היא תשחרר אותנו.
Comments