ביום ראשון, 24 בינואר, התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בלוד במקרה של אביתר גרוס, מורה שהורשע בתקיפה מינית של ילדה בת שמונה ונגזרו עליו תשעה חודשי עבודות שירות בלבד. מחוץ לבית המשפט עמדו פעילות ופעילים – כולל פעילות של אמהות נגד אלימות המשטרה – כדי לתמוך בילדה הנפגעת ולמחות על הסלחנות המופלגת שמגלים שופטים כלפי נאשמים באלימות נגד נשים, נערות וילדות.
צילום: בן כהן , בית המשפט בלוד 24.01.21
אתן לא לבד / חמוטל גורי
ביום ראשון, 24 בינואר, התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בלוד במקרה של אביתר גרוס, מורה שהורשע בתקיפה מינית של ילדה בת 8 ונגזרו עליו 9 חודשי עבודות שירות בלבד. מחוץ לבית המשפט עמדו פעילות ופעילים – כולל פעילות של אמהות נגד אלימות המשטרה – כדי לתמוך בילדה הנפגעת ולמחות על הסלחנות המופלגת שמגלים שופטים כלפי נאשמים באלימות נגד נשים, נערות וילדות.
השופט מורנו שגזר על גרוס עונש קל ביחס לחומרת מעשיו אינו לבד, לצערנו. הוא מצטרף לשופטים כמו ג'ורג' אמוראי ששמו הטוב של אביעד משה - שניסה לרצוח באכזריות את אשתו שירה איסקוב – היה חשוב לו יותר מאשר חייה של שירה. הוא חלק מרשימה מפוקפקת בה מככב גם השופט פאול שטרק ששחרר ממעצר עובד בעיריית ירושלים שהיכה את אשתו בחגורה עם אבזם מתכת – בטענה, שימו לב!! "שאם יאבד את מקום עבודתו, יתקשה למצוא מקום עבודה אחר בתום ההליך".
מסתבר, שבעבור השופטים, שמם הטוב ועתידם המקצועי של גברים אלימים חשובים הרבה יותר מחייהן, כבודן, רווחתן ושלמותן הפיזית והנפשית של נשים, נערות וילדות. בעונשים המקלים ובסלחנות שהם מגלים כלפי התוקפנים, הם מעצימים את סבלן של הנפגעות. פעילות אמהות נגד אלימות המשטרה התייצבו גם הן כדי לומר לילדה בת השמונה שגרוס פגע בה שהיא לא לבד.
הנפגעות זקוקות לדעת שהן לא לבד. לא ניצבות בדד מול מערכת אטומה. ולכן אנו יוצאות לרחוב פעם אחר פעם. כדי לתמוך בנפגעות וכדי להשמיע ביקורת ציבורית נוקבת כלפי שופטים. וגם, כדי לזעוק נגד אוזלת ידם של הממשלה, המשטרה ומערכת המשפט במיגור האלימות נגד נשים, נערות וילדות.
שנים אני יוצאת לרחובות לזעוק נגד אלימות. להתייצב לצד הנפגעות אל מול האכזריות של הפוגעים והאטימות של המערכות שהיו אמורות להגן עליהן. בחום ובקור, וגם בימי סגר, אנו חייבות לזעוק את הזעקה הזו, שדמנו, חיינו, נפשנו וכבודנו אינם הפקר. שהבית, הרחוב, בית הספר או מקום העבודה שלנו חייבים להיות מרחבים בטוחים ונקיים מאלימות על שלל צורותיה.
האלימות כלפי נשים, נערות, ילדות וילדים החריפה בתקופת משבר הקורונה. הנתונים מעידים על עלייה של עשרות אחוזים בפניות לקווי חירום. בחסות הסגר ומאחורי דלתות סגורות וחלונות מוגפים חיות וחיים מאות אלפי נשים, ילדות וילדים תחת האימה המצמיתה של אלימות.
האלימות הזו לא תיעלם מעצמה. כל שינוי חברתי ופוליטי מחייב אותנו לעשות מעשה. לצאת לרחובות, לחתום על עצומות, לכתוב פוסטים ומאמרי דעה, לגייס כספים למאבקים משפטיים ותהליכי שיקום של נפגעות, להתייצב לדיונים בכנסת, לרדוף אחרי נבחרי/ות ציבור שמפזרים הבטחות לתקציבים ותוכניות שיקום והן נשארות מיותמות ולא מיושמות.
האלימות לא תיעלם מעצמה. הפחד ממנה גם הוא לא יעלם.
כל שינוי חברתי ופוליטי הוא תולדה של מעשה. של זעקה. של מחאה. של הרמת הראש מעיסוקי היומיום.
אנו, אמהות נגד אלימות המשטרה, קמנו בקיץ כדי לשמור בגופנו על המפגינים/ות במחאות נגד השחיתות השלטונית. לגונן עליהם/ן מפני משטרה פוליטית ואלימה. במסע הזה, שהחל אי שם בקיץ 2020, למדנו שיעורים חשובים על אלימות ממסדית, גזענות ואפליה. למדנו לראות את הקשרים והזיקות בין מאבקים שונים. למדנו על שיטור יתר ושיטור חסר. למדנו כיצד משאבים ציבוריים מופנים כדי לשמור על השלטון ולא על האזרחים.
האלימות על שלל צורותיה – בבית, ברחוב, בעבודה או במחאה – לא תיעלם מעצמה. כדי למגר אותה אנחנו חייבות להמשיך ולזעוק, להמשיך ולומר "אנחנו רואות אתכם" – את השוטרים, השופטים, בעלי הכוח והשררה – ואנחנו דורשות שינוי.
אנחנו, הנשים, החברות בברית האמׇהוּת, חייבות להיות חלק מהשינוי שאנו רוצות לראות. למען הילדות והילדים שמגיע להם ולהן לצמוח ולגדול בעולם בטוח ומטיב. למען חברה צודקת, שוויונית וטובה יותר.