top of page
  • dafnaefron

רשומון #01 דרום הר חברון מאחז אביגיל

עודכן: 26 באוג׳ 2021

נסעתי לראות במו עיניי. הקצינים, מעט יותר מבוגרים, אבל גם הם צעירים מילדיי. אלו כבר הפנימו לחלוטין את הרעל שינקו ומעבירים הלאה.

צילום: אורנה נאור

// דפנה עפרון

נסעתי לראות במו עיניי.

הקצינים, מעט יותר מבוגרים, אבל גם הם צעירים מילדיי.

אלו כבר הפנימו לחלוטין את הרעל שינקו ומעבירים הלאה.

חיילים סדירים, ילדים ממש. חלקם בחרו לגדל זקן כדי להספיק לישון עוד כמה דקות בבוקר.

הוא דליל, עוד לא הספיק לצמוח.

חלקם עוד מוכנים לשוחח, למרות שהקצינים עוברים ולוחשים באוזנם לחדול מכך.

גל, מעריכה שעוד לא מלאו לו 20, חייכן ונעים הליכות. מדבר בשקט, משפיל מעט את המבט בכל פעם שפותח את פיו.

ניכר שהסיטואציה מביכה אותו, שנפשו מתחבטת, לעמוד מול קבוצת מפגינות ומפגינים ואנשי המקום הכעוסים המתקבצים אט אט. אולי מישהי מאיתנו דומה לאמא או אפילו לסבתא שלו? אולי טון הדיבור הרך נוגע בגעגוע לבית ולחיבוק?

'אני ישן מצוין בלילה, בזמן המועט שיש לשינה' הוא אומר.

ברור, החרדות והטראומות מהזוועות שהוא נאלץ לבצע, השדים, ייצאו מהבקבוק רק בעוד זמן.

מישהו אומר 7 שנים להתעוררות של פוסט טראומה.


מאוחר יותר כשגל יגיע יחד עם הקצין לפנות את האוטובוסים הממתינים למפגינות בשטח שהוכרז לפתע צבאי וסגור, הוא מצלם בטלפון האישי שלו, בפקודה, בלתי חוקית בעליל, אותנו, החוסמות בגופנו את העוולה האינפנטילית הזו.


הוא לא היחיד שנכפתה עליו פקודה זו במהלך היום. וזו רק דוגמא קטנה למעשים שנאלצים גל וחבריו לעשות יום יום ושעה שעה. עם השריטות הם ומשפחותיהם ייאלצו להתמודד לבד.

גל, אנחנו כאן כדי לעצור את זה.

אימהות נגד אלימות משטרה



צילום: ציפי מנשה




Bình luận


bottom of page