בינואר השנה התחלנו מסע משותף עם שוברים שתיקה, חוגי בית שבהם למדנו להכיר ביחד מה משמעות קשר השתיקה ומה שתיקה עושה לנו האימהות והאבות כשהילדים שלנו משרתים בשטחים הכבושים. 23 חוגים התקיימו ברחבי הארץ בהם נחשפנו ל360 גוונים של שתיקה.
ביום רביעי הבא 29/06 נקיים את המפגש האחרון בסדרת חוגי הבית עם שוברים שתיקה לעונה זו, המפגש יתקיים בירושלים ובעודנו מתכננות את הנראות וההתכנות שלנו למפגש ייחודי זה שמטרתו להפגיש את האימהות שלקחו חלק במפגשים קודמים ולבחון ביחד עם אורחות חדשות את הזמן והמקום שהחוויה הזו יצרה במרחב הפרטי והאינטימי שלנו בבית - שתיקה מה היא עשתה לנו ואיך ממשיכות הלאה נקלענו לידיעה ולפרסומים על ביטול ההצגה אינסטינקט בסיסי בגלל בחור צעיר ונמרץ ששם לו למטרה לסתום פיות לכל דבר שלא מתאים למידותיו הפשיסטיות - שי גליק שמו. החוויה הראשונה שלנו בהבנת מרדף מהו, התחילה עם השקת חוגי בית ופרסומם ברשתות החברתיות קבלנו אורח מיוחד במינו – שי גליק ששמו הוא כמו תמרור אזהרה לא מפחד כי אם מתוך תחושת "גועל", שהציף לנו כרוניקה של טרוף תקשורתי פוליטי שאדם אחד יצר בדמותו ובצלמו ביטול פסטיבל עכו בגלל הצגה ש"מאדירה מחבלים", סגירת תיאטרון אל־מידאן בחיפה בגלל ההצגה "הזמן המקביל", העברת חוק "הנאמנות בתרבות" בכנסת בקריאה ראשונה ושנייה, ביטול מופע בתיאטרון תמונע בגלל שכלל שיר של דארין טאטור, מפעל הפיס מתפשט מערכיך בעקבות המתקפה על הסרט "לאה צמל, עורכת דין" בפסטיבל דוקאביב, וסגירת גלריה "ברבור" בירושלים שהעזה לארח מפגש עם ארגון שוברים שתיקה והשבוע גרם לעיריית באר שבע להתקפל על ארבע וגרם לביטול הצגת "אינסטינקט בסיסי". שי לא הגיע לחוג הבית שלנו, חסמנו אותנו, עקבנו אחרי כל מייל חשוד ולפעמים אולי טעינו בחסימה.
אם אתה מגיב אוטומטית נגד מי שמדבר על תוצאותיו של הכיבוש- אתה אולי אוהב את צה״ל.
אבל אתה לא אוהב את הלוחמים.
אם אתה יוצא נגד כל מי ששואל שאלה, מעלה ספק, דורש לבדוק- אתה אולי מגן על צה״ל אבל אתה מפקיר את הלוחמים.
אתה, שלא מוכן שיבדקו שיסדקו לך איזו תבנית או תדמית - אתה זה מפקיר את הלוחמים, או ׳הילדים שלנו׳ או את ׳מיטב בנינו׳. אתה משאיר אותם לבד. למציאות בלתי אפשרית. מפקיר אותם לנפשם הנשרטת. ללב שחייב להגן על עצמו ונחסם. לצעקה פנימית שלא יכולה להישמע - כי אפילו לוחם שרוצה לצעוק את מה שהיה מואשם בבגידה.
אתה אולי אוהב איזה ׳צה״ל׳. אבל אתה לא אוהב את החיילים.
את בני האדם שמתחת למדים. אחרת, היית נלחם כדי שתמיד יהיה אפשר לשאול לאילו מלחמות שולחים את בני האדם האלה. אלה שמתחת למדים. והיית עושה הכל והכל זה אומר להתנגד, לצעוק, לשאול, לברר האם באמת אין ברירה, היית מוודא שנשמותיהם הצעירות לא ינוצלו. היית מתעקש לראות את התמונה המלאה. בשבילם. למענם.
אם הסיסמא שלך היא ׳צה״ל׳ אתה אולי באמת אוהב איזה צבא- אבל אתה לא אוהב לוחמים.
אתה זה שמפקיר אותם.
למרות שזה *לא* הדיון כאן הדיון הוא על סתימת פיות וצנזורה אלימה
ובכל זאת לא מוכנה לשתף פעולה עם השיח הזה של "אני אוהב את חיילי צה"ל"
רחל קשת על יצירה על צנזורה ועל כיבוש.
אז מי שמכיר אותי יודע שאני אישה כובשת, יש לי קסם אישי ואי אפשר לעמוד בפני אז פשוט - נכבשים
מודה, שהרגשתי היום עצבות עמוקה ואפילו בושה מהמחשבה על ההצגה אינסטינקט בסיסי שהייתה אמורה לעלות הערב במרכז הפרינג' בבאר שבע ובוטלה בגלל תוכן לא מתאים.
אני לא ראיתי את ההצגה אבל גילגלתי והבנתי שההצגה עוסקת בכיבוש ושההצגה בוטלה בגלל פניה מארגון בצלמו,
דרך המנכל שי גליק.
עכשיו מה אני אגיד?
אני אישה כובשת
כל מי שמכיר אותי מבין על מה אני מדברת
אני אוהבת מתנחלים ובמיוחד מתנחלות
אני מגדלת את ילדי פה מעבר לקו
והכי הכי מרגישה פה בית. אחרי שניסינו לגור בכל כך הרבה מקומות ועשינו סיבוב רציני - אני מבינה שפה נכון לי לחיות. בשבילי מחסום זה גשר, גם בשטחים וגם בכלל
לכן זה כל כך מעציב אותי שמבטלים הצגה בגלל תוכן. אמנות נועדה גם כדי לבדוק גבולות, להרחיב אותם. אומנות היא גם דרך להציב מראה, לצעוק על עוולות, ללחוש אותן, לרקוד אותן. והכי -
אמנות חייבת חופש בעיני זה לא יכול להיות שמצנזרים הצגה בגלל שהיא גורמת להתגרד. או בגלל שלא נוח לי עם התוכן שלה. אני מניחה שלו הייתי צופה בהצגה לא היה לי נוח עם התוכן. אני מניחה שהייתי מרגישה איך שוב בתיאטרון רואים רק צד אחד. אני מניחה שההצגה הייתה מאד מעצבנת אותי, שאם הייתי צופה בה, שוב הייתי מרגישה עוף מוזר וצולע בעולם התיאטרון.
אבל
זה לא סיבה לצנזר לצנזר זו פעולה אלימה ואני נגד אלימות אפילו שאני כובשת.
לצנזר זו פעולה לא לגיטימית ולא נכונה ואפילו הרסנית -
לכל הצדדים.
מודה, שאני מרגישה מאד מאד מצונזרת אני מרגישה שאני לא יכולה ליצור את דעותיי, לא עכשיו אני יודעת שאני ברמה הכי אישית נמצאת בתוך תהום שנובע ממצב פוליטי, ידי קשורות ופי חתום, אני לא יכולה לספר מה אני עוברת ובטח לא ליצור את זה. לא עכשיו.
אבל מה ששנוא עלי אני לא אעשה לחברי אפילו אם הם מחרימים אותי ואת ביתי.
בחייאת, דברו לעניין תתווכחו תחקקו אל תסכימו, אל תשתקו. אבל - תדברו ואל תצנזרו. אל תצנזרו. אל תצנזרו. תנו ליוצרים וליוצרות ליצור הכלהכל. הכל. הכל. הכל סמכו על הקהל ועל הקב"ה. יש לאומנות ולאומנים וליצירה תפקיד קריטי שלא יכול להתנהל במרחב של צנזורה. אני אומרת את זה בתור אישה כובשת שאוהבת ללבוש ירוק, ככה אני נראית בסיום הפקה של קבוצה מרגשת במיוחד עליה אכתוב בהמשך. כי זה פוסט עצוב על צנזורה.
"סיפור קשה הסיפור הזה.
לפני שהוא התחיל דיברנו הבנות, ניסינו לחשוב איך באים אל זה אחרת. שלא יהיה עוד מאותו דבר. עוד מאבק עם הדינמיקה הרגילה המייאשת שלו...
איך יוצרים עתיד ולא עוד עבר?
יש לי הרבה מחשבות בנושא. אני בזמן מלחמה כרגע אבל הלב שלי כבר חושב איך שלום.
גם כשיצרנו את "אינסטינקט בסיסי" כל הזמן ניסינו למצוא דרכים אחרות לדבר בהן על מה שהלב כבר לא מסוגל לשמוע.
בינתיים, אתמול, היה לי מפגש נעים ומרגש אצל גואל פינטו שהחליטו להביא אותי ואת רחל קשת להתראיין יחד. כאילו החליטו במקום לטבוע בייאוש להתחיל לייבא איזו תקווה מעתיד אפשרי.
שיחה על חופש אמנותי, על ברית נשים, על אמונה באמנות ועל רכות ..." יעל טל אימהות יקרות, אי אפשר לכבות את אורות היצירה ולהמשיך להחשיך את מסכי התקווה - אסור לנו לפחד ואין לנו יותר את הפריווילגיה לשתוק. במשחק הזה: אנחנו או הם, הפסדנו זמן לטובת ימין תקשורתי אלים, ימין פוליטי פשיסטי, ימין בטחוני לאומני. הרווחנו את עצמנו חזקות, מודעות ויודעות שזה הזמן שלנו לקחת אחריות על עתיד הבית, הילדים והמדינה שלנו.
השבוע אתן מוזמנות לקום ולעשות מעשה: ללכת ולראות בהנאה מובטחת את ההצגה בצוותא תל אביב 12/07/22 >> קישור לרכישת כרטיסים להגיע לחוג בית של אימהות מארחות את שוברים שתיקה - 29/06 בירושלים >> קישור להרשמה
לעקוב אחרי פעילותו של שי גליק ברשתות - לחסום, לדווח, להגיב ולשמור על רשת נקיה מרודפי הסתה, גזענות ולאומנות.