גם הבחירה לא לעסוק בפוליטיקה היא בחירה פוליטית.
- מערכת אימהות
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 5 דקות
מה נחשב היום למרכז ומה נחשב לקיצון? כיצד השתנו גבולות הדיון הציבורי? מה הקשר בין דת ומדינה, בין כיבוש לדמוקרטיה, בין כוח לפמיניזם, ובין התמונות שאנו רואות מדי ערב לבין היכולת שלנו להרגיש, להבין ולפעול?
בהשראת כתיבתה של Susan Sontag, שהזכירה כי התבוננות בסבלם של אחרים מחייבת לא רק רגש אלא גם אחריות, הבלוג הזה מזמין לקריאה מחודשת של המציאות הפוליטית הישראלית. לא דרך סיסמאות ומחנות, אלא דרך השאלות שהחברה הישראלית מתקשה לשאול את עצמה. כי לפעמים הדבר הפוליטי ביותר הוא דווקא הנכונות להביט במציאות כפי שהיא – ולשאול מה היא עושה לנו, ומה אנחנו עושים בשמה.
לקראת סדרת המפגשים החדשה של "המעגל עם חמוטל" בחודשים יוני–יולי, אנחנו מזמינות אתכן ואתכם למסע של התבוננות מחודשת במציאות הישראלית. הסדרה הקרובה אינה מבקשת לומר מה לחשוב. היא מזמינה לשאול, להקשיב, לערער על המובן מאליו ולבחון מחדש את הנחות היסוד שמעצבות את חיינו. אולי דווקא בתקופה שבה כולם נדרשים לבחור צד, חשוב לעצור לרגע ולשאול: איך הגענו לכאן, ולאן אנחנו רוצות ללכת מכאן.
אני לא פוליטית?
אולי הבעיה בישראל של 2026 אינה רק הוויכוח בין ימין לשמאל, אלא העובדה שסולם המדידה עצמו השתנה.
עמדות שבעבר נחשבו לימין אידיאולוגי מובהק מוצגות כיום כעמדות מרכז. רעיונות שפעם היו בשולי המערכת הפוליטית הפכו למדיניות ממשלתית. במקביל, כל ביקורת על הכיבוש, על ההתנחלויות, על המלחמה או על הפגיעה בזכויות אדם מתויגת לעיתים כ"קיצונית", גם כאשר היא נשמעת על ידי אנשים שמזוהים בעולם עם מחנה מרכז או שמאל מתון.
כך נוצר מצב שבו הדיון הציבורי כבר אינו עוסק רק בשאלות של ביטחון, שלום או גבולות, אלא בשאלה עמוקה יותר: היכן נמצא בכלל המרכז הפוליטי הישראלי?
כאשר רוב המפלגות הציוניות מתנגדות לנסיגה מהשטחים, תומכות בהמשך השליטה הצבאית על מיליוני פלסטינים או מקבלות אותה כמציאות קבועה, קשה לטעון שהוויכוח הפוליטי בישראל מתנהל על פני כל המפה. לעיתים נדמה שהוא מתנהל בתוך חלק צר יחסית שלה.
התוצאה היא שעמדות שנחשבות בעולם המערבי לליברליות, סוציאל־דמוקרטיות או מרכזיות מוצגות בישראל כ"שמאל קיצוני", בעוד שעמדות של סיפוח, עליונות אתנית, החלשת מערכת המשפט או הרחבת ההתנחלויות נדחקו בהדרגה אל תוך המיינסטרים הפוליטי. גם מי שמציג את עצמו כאלטרנטיבה לשלטון הנוכחי מתקשה לעיתים להציע חזון שונה מהותית בשאלות היסוד: הכיבוש, ההתנחלויות, השימוש בכוח צבאי והיחסים בין יהודים לערבים.
לכן השאלה החשובה אינה מי קיצוני יותר ממי.
השאלה היא כיצד הגענו למצב שבו כמעט כל המערכת הפוליטית מתווכחת על הדרך לנהל את אותה מציאות, במקום להתווכח על עצם קיומה.
ואולי זו משמעותה של מדינה שנמצאת באופסייד פוליטי: לא כאשר יש בה מחלוקת גדולה מדי, אלא כאשר גבולות הדיון שלה נעשו צרים מדי.
הפוליטיקה אינה נעשית קדושה יותר, היא רק הופכת את אלוהים לעוד שר בממשלה.
נדמה שבישראל 2026 כבר לא מסתפקים בטשטוש הגבולות בין דת למדינה. המדינה עצמה מבקשת לדבר בשם אלוהים.אם לימוד תורה הופך לערך חוקתי עליון, ואם פוליטיקאים מציגים את עצמם כשליחי רצון שמימי, עולה השאלה מי באמת מנהל את המדינה: האזרחים, הכנסת והממשלה – או פרשנות דתית מסוימת שנכפית על כלל הציבור.
במובן הזה, ייתכן שגפני ודרעי כבר משפיעים יותר מנתניהו. לא משום שהם עומדים בראש הממשלה, אלא משום שהם מעצבים מחדש את גבולות החובה האזרחית, השירות, השוויון והיחסים בין דת למדינה.
וכאן מסתתרת אירוניה היסטורית. דווקא ישעיהו ליבוביץ, אדם דתי ושומר מצוות, הזהיר במשך עשרות שנים מפני הפיכת הדת לכלי של המדינה והמדינה לכלי של הדת. הוא הבין שכאשר השלטון מגייס את אלוהים לצרכיו, לא המדינה מתקדשת – אלא הדת עצמה נפגעת.
המשיח כבר נמצא בכל מקום: על שלטי חוצות, על קירות, בצמתים, במחסומים, בהתנחלויות ובמרכז השיח הפוליטי. כל מחנה משוכנע שהוא אוחז במפתח לגאולה, וכל החלטה פוליטית מוצגת כחלק מתוכנית גדולה מהחיים.
במציאות הזאת נדמה שאלוהים כבר קיבל פטור משירות, והמשיח הפך לתוכנית העבודה של המדינה.
בין תמונותיו של מנחם מנדל שניאורסון התלויות ברחובות, במחסומים, בבסיסים ובמוסדות ציבור, לבין שיח הגאולה שחודר לכל ויכוח פוליטי, נדמה שהדיון כבר אינו עוסק בשאלות של מדיניות אלא בשאלות של אמונה.
אבל מדינה אינה יכולה להתנהל כישיבה, כשם שישיבה אינה יכולה להתנהל כמדינה. כאשר חוק, תקציב, צבא וזכויות אזרח מוכרעים בשם הבטחת גאולה עתידית, הדמוקרטיה נחלשת והאמונה עצמה הופכת לכלי של כוח פוליטי.
ואולי זו האזהרה הרלוונטית ביותר של ליבוביץ’ לימינו: ברגע שאלוהים מתגייס לפוליטיקה, הפוליטיקה אינה נעשית קדושה יותר, היא רק הופכת את אלוהים לעוד שר בממשלה.
הכיבוש אינו רק שאלה מוסרית או פוליטית. הוא גם אחד המיזמים היקרים ביותר שהחברה הישראלית מממנת כבר כמעט שישה עשורים – בכסף, בביטחון, בדמוקרטיה ובעתיד.
אם השאלה היא "כמה הכיבוש עולה לנו?", אין מספר אחד מוסכם, משום שהדבר תלוי במה כוללים בחישוב: ביטחון, התנחלויות, תשתיות, אובדן צמיחה, פגיעה ביחסים בינלאומיים, ימי מילואים ומלחמות
כמה נקודות מרכזיות: מחקרים אקדמיים ותיקים טענו שהחזקת הכיבוש וההתנחלויות היא מהפרויקטים היקרים ביותר שביצעה ישראל מאז 1967, בשל עלויות ביטחון, תשתיות והטבות להתנחלויות. מאז אוקטובר 2023 העלות הכלכלית הישירה והעקיפה של המלחמה והשליטה הצבאית זינקה. בנק ישראל ומשרד האוצר העריכו כבר ב-2024 עלות של כ־250 מיליארד ש"ח, ובהמשך הועלו הערכות גבוהות יותר. מעבר לעלות התקציבית הישירה, יש כלכלנים הטוענים שהמחיר האמיתי הוא אובדן השקעות, גידול בגירעון, פגיעה בשירותים אזרחיים והפניית משאבים מחינוך, בריאות ורווחה לביטחון.
במישור הציבורי והפוליטי נהוג לדבר על שלושה מחירים: מחיר כלכלי – מאות מיליארדי שקלים לאורך השנים. מחיר חברתי ומוסרי – חברה שמתרגלת לשליטה, אלימות והפרדה. מחיר מדיני וביטחוני – סבבי לחימה חוזרים, בידוד בינלאומי ופגיעה ביציבות האזורית.
"אבא, אל תיתן להם לגנוב לנו את הכבשים."
כך צועקת נערה פלסטינית לאביה בזמן מעצר במסאפר יטא. מולה עומדות חיילות חמושות, בנות גילה כמעט בדיוק. ברקע עומדים מתנחלים וצוחקים. זהו רגע שקשה להביט בו, משום שהוא חושף את לבה של המציאות בשטחים הכבושים: לא מפגש בין צבאות, אלא מפגש בין נערות. אחת נאבקת על ביתה, משפחתה ומקור פרנסתה. השנייה לובשת מדים ומפעילה כוח שניתן לה בשם המדינה.
במשך שנים הוצג שילובן של נשים בכל יחידות הצבא כהישג פמיניסטי. אך השאלה הפמיניסטית אינה רק האם נשים רשאיות להפעיל כוח, אלא איזה כוח מופעל, על מי, ובשם אילו ערכים.
האם שוויון פירושו גם הזכות להשתתף במעצרים, בפשיטות ליליות על בתים, בגירוש קהילות ובהפעלת שליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית? האם די בכך שנשים נמצאות בכל מוקדי הכוח, או שעלינו לשאול מהו הכוח הזה ומה הוא עושה לבני אדם?
הסרטון הזה אינו עוסק רק בחיילות. הוא עוסק בחברה שלמה שהתרגלה לראות חיילים וחיילות רעולי פנים נכנסים לבתי משפחות בלילה, עוצרים נערות ונערים, ומפעילים כוח מול אזרחים כאילו מדובר בשגרת חיים טבעית.
הטרגדיה אינה רק מה שקורה לנערה שנעצרת. הטרגדיה היא גם מה שקורה לנערות שנשלחות לבצע את המעצרים. שתי צעירות שנולדו לאותו מרחב אנושי, וגדלות למציאות שבה אחת לומדת לפחד מהכוח והשנייה לומדת להפעיל אותו.
השטחים הכבושים אינם מעצבים רק את חייהם של הפלסטינים. הם מעצבים גם את החברה הישראלית, את הנערים והנערות שהיא שולחת במדים, ואת תפיסת העולם שהם נושאים איתם אל תוך חייהם האזרחיים.
הסרטון מתעד רגע אחד במסאפר יטא. אבל הוא מספר סיפור גדול הרבה יותר: כיצד מציאות של שליטה מתמשכת הופכת כוח לדבר מובן מאליו, וכיצד דור שלם גדל לתוכה – משני צדי המחסום.
סרט של סוזן זונטג PROMISED LAND -1974
הסרט של סוזן זונטג על ישראל נקרא Promised Lands (בצרפתית: La Déchirure). הוא צולם בישראל בסוף מלחמת יום הכיפורים ובחודשים שלאחריה, ויצא ב-1974. הסרט הוא סרט תיעודי-מסאי ולא תיעוד חדשותי רגיל. זונטג צילמה נופים, חיילים, אזרחים, בתי קברות, את הכותל, מוזיאונים ואת חיי היומיום בישראל שלאחר המלחמה, ושילבה ראיונות עם שני אינטלקטואלים ישראלים בעלי השקפות שונות מאוד: הסופר יורם קניוק והפיזיקאי והפוליטיקאי יובל נאמן. הסרט עורר מחלוקת משום שהציג את ישראל באופן ביקורתי למדי, ובמשך שנים היה קשה להשיגו. לפי מקורות שונים, הוא אף נאסר להקרנה בישראל בתקופת יציאתו. Susan Sontag (2004–1933) הייתה סופרת, מסאית, מבקרת תרבות ואחת האינטלקטואליות המשפיעות ביותר במאה ה־20. זונטג עסקה בשאלות של מוסר, מלחמה, צילום, מחלות, אמנות ופוליטיקה, ונודעה ביכולתה לחבר בין תרבות גבוהה לבין סוגיות חברתיות ואנושיות בוערות. ספריה ומאמריה השפיעו על דורות של קוראים, חוקרים ואקטיביסטים ברחבי העולם. בין כתביה הידועים: On Photography, שבו בחנה כיצד תמונות מעצבות את תפיסת המציאות שלנו, ו־Regarding the Pain of Others, שבו שאלה כיצד אנו מתבוננים בסבל, במלחמה ובקורבנות דרך התקשורת והצילום.
זונטג האמינה שתפקידם של אינטלקטואלים ואמנים אינו רק לפרש את העולם אלא גם להעיד עליו, במיוחד במצבי אלימות, דיכוי ומלחמה. היא ביקרה לאומנות, קונפורמיות ושימוש בכוח, והדגישה את החשיבות של חשיבה ביקורתית ואחריות מוסרית. אחד מרעיונותיה המרכזיים היה שהדרך שבה אנו מספרים סיפורים, מצלמים תמונות ומתארים מציאות משפיעה על היכולת שלנו לראות בני אדם אחרים כבני אדם. לכן, מבחינתה, התבוננות בסבל של אחרים מחייבת לא רק רגש אלא גם אחריות.
תגובות