מאיר שלו, 1948 - 2023 מתוך הספר "עשו"
ב16 בינואר 1996 נשא נשיא המדינה עזר ויצמן נאום בפני הבונדסטאג הגרמני.
נאום ראשון של נשיא ישראלי בפרלמנט הגרמני, ויצמן שהבין את גודל המעמד ביקש ממאיר שלו לכתוב לו את הנאום.
כשקוראים את המילים מבינים מדוע מבחינת רבים הלך היום לעולמו מגדולי הסופרים בספרות העברית המתחדשת. היה זמן שראשי המדינה הכירו והוקירו את אנשי הרוח והמדע והסתייעו בהם:
"...הגורל הוליד אותי ואת אחי בני דורי בימים הגדולים בהם שבו היהודים לארצם והקימוה מחדש. שוב אינני היהודי הנודד בדרכי העולם, המהגר ממדינה למדינה, המגורש מגולה לגולה. אבל כל יהודי, בכל דור ודור, חייב לראות עצמו כאילו היה שם, בדורות ובמקומות ובאירועים שקדמו לו. לפיכך עודני נודד, אבל לא בדרכים הנידחות של העולם. עתה אני נודד במרחבי הזמן, נע מדור לדור, נוסע בנתיבי הזיכרונות.
הזיכרון מצמצם את המרחקים. מאתיים דורות עברו מראשית תולדות עמי, והם דומים בעיני כימים אחדים. רק מאתיים דורות עברו מאז קם אדם ושמו אברהם ועזב את ארצו ואת מולדתו והלך אל הארץ שהיום היא ארצי. רק מאתיים דורות עברו מיום שקנה אברהם את מערת המכפלה בעיר חברון ועד הסכסוכים הרצחניים המתרחשים בה בדורי. רק מאה וחמישים דורות עברו מעמוד האש של יציאת מצרים ועד עמודי העשן של השואה. ואני, שנולדתי מזרעו של אברהם ובארצו של אברהם- הייתי בכולם.
הייתי עבד במצרים, וקיבלתי את התורה בהר סיני, ויחד עם יהושע ואליהו עברתי את נהר הירדן, נכנסתי לירושלים עם דוד, וגליתי ממנה עם צדקיהו, ולא שכחתי אותה על נהרות בבל, ובשוב אדוני את שיבת ציון חלמתי בין בוני חומתה. לחמתי ברומאים וגורשתי מספרד, והועליתי על המוקד במגנצא, היא מיינץ, ולמדתי תורה בתימן, ושכלתי את משפחתי בקישינב, ונשרפתי בטרבלינקה ומרדתי בוורשא ועליתי לארץ ישראל, היא ארצי שממנה גליתי ובה נולדתי וממנה אני בא ואליה אשוב.
נע ונד אנוכי, הולך בעקבי אבותי. וכשם שאני מלווה אותם שם ובימים ההם, כך אבותי מלווים אותי ועומדים אתי כאן ובזמן הזה. חדי העין ביניכם יוכלו להבחין בהם- פמלייה של נביאים ואיכרים, מלכים ורבנים, אנשי מדע וחיילים, בעלי מלאכה ותינוקות של בית רבן. כאלה שמתו שבעי- ימים במיטתם, כאלה שעלו באש וכאלה שנפלו בחרב.
וכשם שאנחנו נתבעים, בכוחו של הזכרון, להשתתף בכל יום ובכל אירוע של עברנו, כך אנחנו נתבעים, בכוחה של התקווה, להתבונן לכל יום ויום של עתידנו. הן רק במאה האחרונה טולטלנו בין מוות וחיים, בין יאוש ותקווה, בין עקירה ושתילה. זאת המאה הנוראה של המוות, בה השמידו הנאצים ועוזריהם חלק גדול מאתנו בשואה, אבל היא גם המאה המסחררת של השיבה לחיים, של התקומה, של העצמאות, ובאחרונה- של הסיכוי לשלום.
...
אבל, גבירותי ורבותי, אין זה ביקור קל. רק חמישים שנה, הרף- עין בהיסטוריה הארוכה של בני עמי, עברו מתום המלחמה הנוראה ההיא ועד היום. לא קל היה לי לבקר היום במחנה הריכוז סקסנהאוזן. לא קל לי להלך בארץ הזאת ולשמוע את הזכרונות ואת הקולות הצועקים אלי מן האדמה. לא קל לי לעמוד כאן ולדבר אתכם, ידידי שבבית הזה.
...
נע ונד אנוכי. בתרמיל הזכרונות על כתפי ובמקל תקוותי בידי אני ניצב בצומת הזמנים הגדול של סוף המאה העשרים. יודע אני מהיכן אני בא, ומתוך תקווה וחרדה אני מבקש לדעת לאן אני הולך.
...
אנחנו ושפתנו חיים. אנחנו, שהתנערנו מן האפר, והשפה- שהמתינה בתכריכים של מגילות התורה ובין הדפים של סידורי התפילות- חיים. השפה שנלחשה רק בתפילה, שנקראה רק בבתי הכנסת, שהושרה רק בטקסים דתיים, שנזעקה בתאי הגזים בתפילת "שמע ישראל"- קמה לתחייה. אני יודע שהגרמנית עשירה ממנה בתחומים רבים, אבל לא חסרות לי מילים כדי להביע את רגשותי כאן ועכשיו. מעולם לא חסרו לנו מילים בתחום האמונה, האהבה, החלומות, הגעגועים והתקווה. פיתחנו אוצר מילים נאה לצרכים המיוחדים שלנו, אנחנו מצפים, אנחנו נכספים, אנחנו מקווים, אנחנו עורגים, אנחנו מתגעגעים, אנחנו מתפללים...
שני המתים האלה שקמו לתחיה אחרי כל כך הרבה שנים- מדינת היהודים והשפה העברית- הם עיקר מהותנו במאה הזאת. דווקא במאה הזאת, שראתה אותנו מושמדים ומתים, קמנו לחיים. בשפה הזאת, שבגולה שוחחנו בה רק עם אלוהים, אנחנו משוחחים בארצנו זה עם זה. עודנו מתפללים בה, אבל עתה אנחנו גם מדברים בה וכותבים בה ועובדים בה ולומדים בה, מתווכחים בה, מחזרים בה ושרים בה. והנס הוא גדול שבעתיים, שהרי אילו היו חים כיום ישעיהו הנביא, שלמה המלך וישו הנוצרי, הם היו מבינים את מה שאני אומר, ממש כשם שאני ובתי ונכדי מבינים את דבריהם, שנאמרו ונכתבו ונשמרו באותן מילים מלפני שנים."
ההתיישבות הציונית, הר הבית והמתנחלים: מאיר שלו מעולם לא חשש להביע את דעתו הפוליטית
מאיר שלו בדרום הר-חברון (2003) מתוך ארץ המתנחלים של חיים יבין
לצד קריירה ספרותית ענפה, מאיר שלו היה פובליציסט שהתבטא בחופשיות, גם בנושאים פוליטיים. בספריו תיאר לעיתים תכופות את היישוב היהודי ואת המתח הקיים בתוכו ומחוצה לו, ובדם לבו נהג להתבטא גם בחריפות: "תפיסת העולם של החלוצים הייתה הפוכה משל המתנחלים, גם הצד האלים של המתנחלים לא היה קיים בהם, לא היית מוצא אצל החלוצים מקרים כמו כריתת כרמי זיתים" המשך קריאה
"השתתפתי בהפגנות נגד שלטונו ואני חושב שהוא היה ראש ממשלה גרוע ביותר, אבל מטריד אותי בעיקר הימין הדתי, שקובע את סדר היום במדינה הזאת", שיתף בריאיון לעיתון ב-2021.
במשך שנים נהג להביע דעה כנגד נתניהו, כנגד הימין הדתי וכנגד הכיבוש. בריאיון ל"ידיעות אחרונות" מ-2020, הוא פתח צוהר על החוויות שכוננו את עמדתו הפוליטית. "יותר מ-50 שנה אני נפגש עם הצוות שלחם איתי בששת הימים בסיירת גולני. יש בינינו ימנים ושמאלנים, יש כאלו שנפטרו או נהרגו כבר. אמרתי להם פעם שהתגייסנו לצבא של מדינה אחת והשתחררנו מצבא של מדינה אחרת. באמצע הייתה המלחמה וחיילים החלו לעסוק בפעילות אחרת. אני התגייסתי להגן על מדינת ישראל מצבאות מדינות ערב, כשהשתחררנו הצבא עבר לשמור על קברות אבותינו, על התנחלויות, לא על קיומה של המדינה.
"אני זוכר את חוויית הכיבוש הראשונה שלי", הוסיף. "אני נלחמתי ברמת הגולן. שם כמעט שלא היו תושבים. שלושה שבועות אחרי עשינו פעולה בחרמון וקיבלנו פרס - טיול ביהודה ושומרון ובירושלים המזרחית. נכנסנו לג'נין ונסענו לטייל על גב ההר. הגענו עד בית אל וירדנו ליריחו. ראיתי שגרים שם המון אנשים. ערים וכפרים שלמים. ביריחו עצרנו לתדלק ובא ערבי מקומי להציע לנו לקנות שתייה קרה. אחד המילואימניקים אמר לנו: 'מה אתם משלמים?' ולקח את הארגז. כשהערבי ניסה למחות הוא בעט בו ובעגלה שלו. עד היום הסיפור הזה הולך איתי ואני חושב שזה אחד הרגעים שנכשלתי בהם. שעמדתי מנגד. הייתי בהלם. זה השפיע עליי רע מאוד. הבנתי איך תוך חודש בלבד מהמלחמה חיילים מתנהגים אחרת".