אתגר קרת:
מכירים את הסיפור על ההוא שכל החיים שלו הקפיד לאכול בריא ולעשות ספורט ובסוף נמחץ למוות על ידי מקרר?
צחוק הגורל, אתה מפחד כל החיים שלך מדבר אחד ובסוף משהו אחר גומר אותך.
תראו אותי, כל כך הרבה שנים פחדתי מסיפוח השטחים על ידי מדינת ישראל.
המחשבה שאזורים שבהם מדוכאת באלימות אוכלוסייה פלסטינית שלמה על ידי מיעוט משיחי, לא נשמעה כמו חלק מהסיפור של הארץ שלי.
והנה הגיע הטוויסט ובמקום שאנחנו נספח את ההתנחלויות, ההתנחלויות החליטו לספח אותנו.
עכשיו הן מנסות להביא את היררכיית האדונים והעבדים מהשטחים גם לתוך גבולות 67', אל חיפה, כפר־סבא ותל־אביב.
אז אצל הפלסטינים אפשר למצוא עובדים וחומוס ממש בזול ואצלנו טייסים והייטק, ואם מישהו מאיתנו יחליט להרים את הראש ולהתחצף, הוא יקבל אחת טובה. אף שעל ואפס סובלנות.
לבוגדים בגבולות 67' אולי אין מטעי זיתים, אבל תמיד אפשר לשרוף להם את הדמוקרטיה.
יש"ע זה כאן.
הרצון המתנחלי להתפשט, להשתלט, לדכא. התחושה הבסיסית שאתה טוב יותר, נבחר יותר משכניך, נוכחת כל הזמן.
רק שחוסר החמלה והאמפתיה שהיינו רגילים לראות מופנים כלפי צד שלישי במשך יותר מ־50 שנה, מופנים עכשיו כלפינו.
הפוליטיקה הישראלית הישנה שתמיד ראתה בניסיון שמירת הסטטוס קוו ערך מרכזי, הוחלפה בפוליטיקה חדשה המאמינה אך ורק בדיכוי והכנעה.
כמו במאבקה של תנועת ההתנחלות בפלסטינים, כך גם במאבקה בישראל הליברלית. אין יריבים, יש רק אויבים, אין חמלה, רק רצון עז להשתלט ולשלוט.
כשמאחורי כל ה"כל ישראל ערבים זה לזה" ו"יהודים אחים אנחנו", מסתתר הרצון הקדוש והעל־זמני לנקמה. בפלסטינים בשטחים הם נוקמים עדיין על פרעות תרפ"ט ובנו על ההתנתקות.
באיחור אופנתי של 17 שנים, נערי ונערות הגבעות באו לעשות לנו תג מחיר. בן גביר בא ללמד את הנפולת הציונית החילונית בגבולות 67' את מה שהוא מנסה ללמד בדם ובאש את השכנים הפלסטינים שלו כבר שנים.
האידיאולוגיה המתנחלית המקטבת היא זאת ששולטת בשיח, וכמו שכל פלסטיני שמתנגד למאחז חדש הוא "תומך טרור", כך גם כל מוחה כנגד ההפיכה המשפטית הוא אנרכיסט וכל טייס שמבקש להפסיק את התנדבותו הוא מוגלה.
בקרקס המשיחי הזה, שוטרי משטרת ישראל, בדיוק כמו גדודי הצבא בשטחים, הם עבדים שצריכים לסתום ולעשות מה שאומרים להם. כשאתה נלחם באנרכיסטים ובטרוריסטים אין ברירה אלא להפעיל את כל האמצעים ולהנחות את השוטרים להרביץ חזק.
אם חס וחלילה האחים לנשק האלו ימשיכו למחות נצטרך להשתמש בגז מדמיע, רימוני הלם, קליעי גומי ופלסטיק. עדיין לא הגענו לשם, כמו בצד האחר של הקו הירוק, אבל המאבק עוד צעיר והתיאבון של בן גביר גדול.
לא חשוב אם זה צומת כרכור או צומת תפוח, הממשלה הזאת לא באה לכאן כדי להתדיין אלא כדי לשלוט, וכל מחאה נגד שלטונם הנאור היא אינתיפאדה. ואינתיפאדה, כמו אינתיפאדה, לא פותרים בהידברות אלא רק בכוח.
אין פשרה, אין סטטוס קוו, רק דרך ארוכה שבסופה ממתין בית מקדש ומשיח, שגם את דעותיו כדאי לברר מראש.
שלא ניפול בסוף, חלילה, על משיח שמאלני.
פורסם בידיעות אחרונות
כתבה מצולמת של ערוץ השידור "ארטה" - על האימהות במשלחת סיוע הומניטרי במסאפר יטא בדרום הר חברון
תרגום מצרפתית:
אמהות לחיילים ישראלים נגד אלימות וכיבוש התקפות מתנחלים יהודים נגד פלסטינים בשבועות האחרונים, היו עבורן קריאה לפעולה.
זו קבוצה של אמהות לחיילים ישראלים, פעילות שלום התומכות בקורבנות הפלסטינים של הכיבוש, ומחפשות דיאלוג עם החיילים בשטחים הכבושים.
שמן: "אמהות נגד אלימות". שבוע אחר שבוע הן חוצות את הגבול המפריד בין ישראל לשטחים הכבושים, אימהות האלה, לחיילים ישראלים הכריזו מלחמה על האלימות.
היעד היום , כפר מרוחק ליד חברון בו תושביו הפלסטינים סובלים במיוחד מהכיבוש הישראלי.
תרגום לדברי קטי: הניגוד הזה שלעיתים קרובות מובן לא נכון, אימהות לחיילים שמביאות אספקת תרופות, בגדים ומזון הוא ההבטחה היחידה שקיימת ישראל אחרת מחוץ לזו של המתנחלים והכיבוש.
אתוואני, הכפר אותו מבקרים היום, סובל באופן קבוע מטרור מתנחלי מגובה על ידי הממשלה והצבא הישראלי.
תרגום דברי קטי: בתל אביב ובירושלים פסיכולוגים כמו דוד סנש מאשרים את הדברים האלה (שאמרה קטי), זה מספר שנים שהוא חוקר פוסט טראומה אצל חיילים ישראלים צעירים.
תרגום דברי דוד סנש בזמן השהייה בשטחים הכבושים, האימהות נכנסות לדיאלוג עם החיילים במחסום, המסר שלהן: "אנחנו יודעות מה עובר עליכם".
החיילים עוברים למחסום הבא והאימהות לנקודה הבאה.
באזור שבו קריאה לשלום לא נשמעת כבר מזה זמן רב
דמוקרטיה