אמת מארץ ישראל- מהאזהרה של אחד העם ועד ההכרה במדינת פלסטין

בשנת 1891 כתב אשר גינצבורג – אחד העם – את מאמרו המכונן “אמת מארץ ישראל”. זהו מסמך נדיר בנוף הציונות המוקדמת: קול ביקורתי, מפוכח, שסירב להיסחף באופטימיות הרומנטית של החלוצים. אחד העם העז לכתוב את מה שלא רצו לשמוע: הארץ אינה ריקה, הערבים אינם “פראי מדבר”, והיחס המתנשא כלפיהם הוא סכנה מוסרית ופוליטית שיום אחד תתפוצץ. מאז עברו 134 שנים. והיום, כשהכיבוש נמשך כבר 58 שנים, והחברה הישראלית קרועה בין לאומנות קיצונית, התנחלויות גזעניות ומלחמת נצח בעזה. דבריו של אחד העם נשמעים לא כעצה אצילית אלא כנבואה שהתגשמה.

הפסוק "אמת מארץ תצמח" מקורו בתהילים פ"ה, פסוק י"ב. המשמעות: האמת מתגלה וצומחת מתוך המציאות בארץ.

דוד טרטקובר ‎(1944–2025) היה מהמעצבים המשפיעים בישראל, יוצר שפה חזותית ייחודית ששילבה היסטוריה, תרבות גבוהה ועממית ואמירה פוליטית נוקבת. כרזתו “אמת מארץ תצמח” הפכה למוטו המזכיר את קריאת אחד העם ב־1891 ב“אמת מארץ ישראל”: מבט מפוכח על המקום, כינוס הזיכרון והתרבות ליצירה חדשה. יצירתו של טרטקובר חיברה עבר והווה והעמידה מראה ביקורתית לחברה הישראלית.

1. "הארץ אינה ריקה" – מהאזהרה המוקדמת למציאות הכיבוש

אחד העם זיהה כבר בראשית הדרך את שורש הטעות: הציונות לא באה לארץ שוממה, אלא לארץ שיש בה עם. "הערבי… רואה ומבין, והוא גם קנאי מאוד לארצו". למרות זאת, התודעה הציונית - מאז ועד היום - נטתה למחוק את קיומו של העם הפלסטיני.

ב־1967, לאחר מלחמת ששת הימים, קיבלה ישראל לידיה מיליוני פלסטינים תחת שליטה צבאית. במקום לשאול את עצמה מה האחריות המוסרית והמעמדית כלפיהם, היא בחרה לבנות משטר אפרטהייד עקבי: סיפוח בפועל של שטחים, מערכת משפט כפולה, חסימת זכויות פוליטיות, הפקעת אדמות, והרשאה להתנחלויות שצמחו למפלצת אידיאולוגית.

כאן חוזרת האזהרה של אחד העם: ההתנשאות וחוסר הכבוד לאחרים מולידים עוינות. ואכן, כל סבב מלחמה, כל אינתיפאדה, כל פיגוע אינם אלא ביטוי למחיר ההתעלמות והשליטה בכוח.

2. מ"ההתנתקות" כפינוי להתנתקות מהישראליות

המונח "ההתנתקות" בישראל מתייחס בעיקר למהלך 2005 – פינוי יישובי גוש קטיף. אבל למעשה, ההתנתקות האמיתית והעמוקה התרחשה בתוך החברה הישראלית עצמה. הציונות הדתית, שהייתה פעם שותפה בפרויקט הממלכתי, הפכה מאז לכת משיחית־מתנחלית שהתנתקה מהישראליות הכללית. הדגלים הכתומים של ההתנגדות לפינוי הפכו למסע של ניכור: הם בנו זהות עליונה, גזענית, מנותקת, ששואבת כוח מתוך אדמה ולא מתוך אדם.

אחד העם קרא ליצור מרכז רוחני ליהדות – תרבות, מוסר, יצירה. מה שצמח בפועל הוא אנטי־תרבות: תיאולוגיה של כוח, פולחן של נשק, ניכוס היהדות לשירות הלאומנות. במקום מרכז רוחני, קיבלנו מוקד משיחי שהורס את הרקמה המוסרית של הישראליות.

"אמת מארץ ישראל" (יצא לאור 10/24) לחצו על התמונה לרכישה

3. מהתנשאות לעליונות – "עם נבחר" כגזע עליון

במאמרו, אחד העם מזהיר מפני הזלזול בערבים: "אנו נוהגים לעיתים קרובות בחוסר צדק כלפי הערבים". אז היה זה ביטוי של הרגלים קולוניאליים. היום מדובר במשטר שלם שנבנה על רעיון העליונות היהודית: יהודים זכאים לזכויות מלאות, פלסטינים כפופים לשלטון צבאי.

הציונות הדתית אימצה את רעיון "עם נבחר" לא כאתיקה רוחנית אלא כאידיאולוגיה של גזע עליון. מתנחלים מתנפלים על פלסטינים, מבעירים בתים, כורתים עצים – ויודעים שהצבא, הממשל והמשפט מגבים אותם. זוהי לא חריגה, אלא השיטה עצמה.

מאז ה־7 באוקטובר 2023 נרצחו בידי מתנחלים ואנשי צבא 189 פלסטינים. האחרון שבהם – עודה א־ד'לין מכפר אום אל־ח'יר – תועד נורה למוות בכוונה תחילה בידי ינון לוי, מתנחל חמוש. לוי, כמו רבים אחרים, נותר חופשי כציפור דרור, ממשיך במעשיו הפליליים תחת עינם השומרת של הצבא והמשטרה. כך התגשמה נבואתו של אחד העם: ההתנשאות לא רק יצרה סכסוך, אלא הפכה ללב הזהות ולתשתית האלימות של דור שלם.

4. אפרטהייד – השם המדויק

המילה "אפרטהייד" לא הופיעה במילון של אחד העם, אבל הוא תיאר את תהליך ההפרדה המוסרית, הנטייה לראות את האחר כבלתי חשוב. היום אין צורך באזהרות: כל ועדה בינלאומית, כל ארגון זכויות אדם, מצביעים על כך שמדובר במשטר אפרטהייד מובהק. המערכת המשפטית הכפולה בגדה, ההפרדה הפיזית בין כבישים, שלילת זכויות אזרח, גירוש קהילות בדרום הר חברון, הרעבת עזה תחת מצור, כל אלה אינם חריגות, אלא מבנה מתוכנן של עליונות יהודית.

5. המלחמה בעזה – שיא השבר המוסרי

ב־1891 אחד העם התריע: אם נזלזל בערבים, "לא נוכל להתפלא אם יום אחד יקומו עלינו". ואכן, חמאס קם, אינתיפאדות פרצו, ומלחמות חוזרות שוב ושוב. אבל מה שקרה בעזה מאז 2007, וביתר שאת מאז אוקטובר 2023, חורג מכל תחזית: הרעבה שיטתית, הרג המוני, הפצצת בתי חולים, רצח עשרות אלפי ילדים. במקום מרכז רוחני ליהדות, הפכה ישראל עצמה לישות שזועקת לעולם בדימוי הפוך, מגלמת את מה שפעם הזהרנו מפניו: רמיסת מוסר בשם הישרדות לאומית. במקום להיות "אור לגויים", הפכנו לעם חשוך ומנודה, שביצע פשעים נגד האנושות כאחרוני הפאגנים. העולם כולו רואה את מעשי הפשיעה הישראלית, בעוד החברה הישראלית עצמה ממאנת להביט במראה.

6. התרבות היהודית – קריסה מבפנים

החזון של אחד העם היה ברור: ארץ ישראל כמרכז רוחני, מקום שבו תצמח תרבות יהודית מחודשת שתשפיע על העם כולו.

במקום זאת, התרבות היהודית־ישראלית נשדדה בידי מתנחלים וחרדים־לאומנים. במקום יצירה, ביקורת, מוסר ושיח, אנו מקבלים כתבי שנאה, חוקים גזעניים, פולחן מות קדושים. “ההתנתקות הכתומה” לא הייתה רק אירוע פוליטי; היא סימנה ניתוק עמוק של הציונות הדתית מן ההומניזם היהודי. התרבות הפכה לחיקוי ריק של עצמנו, הרס השפה, הרס המוסר, הרס הדמוקרטיה.

7. מסקנות: הנבואה שהתגשמה

• המציאות הפלסטינית – עם חי, רואה ומבין, שנשדד מאדמתו, לא נעלם.

• הציונות הדתית – במקום להיות חיבור, היא התנתקה מהישראליות והפכה למוקד של כוח הרסני.

• החברה הישראלית – בחרה בכיבוש כגורל, והפכה את מוסר היהדות לאפר של לאומנות.

• אחד העם – צדק: בלי כבוד לאחר, בלי תכנון ובלי מוסר – הציונות מאבדת את נשמתה.
  

8. קריאה לסיום: מהי "התנתקות" אמיתית?

ההתנתקות הדרושה היום איננה פינוי יישובים בלבד. ההתנתקות האמיתית היא מהלאומנות, מהאשליה של גזע עליון, מהתפיסה שהכוח צודק. עלינו להתנתק מהציונות הדתית המשיחית, ולהחזיר לעצמנו יהדות של מוסר, ישראליות של שוויון, ואנושיות של פיוס. וכאן נכנסת גם הכרה במדינת פלסטין: לא המדינה הפלסטינית זקוקה להכרה שלנו, אלא אנחנו – היהודים והישראליות – זקוקים להכרה הזו, כדי להציל את עצמנו. רק ברגע שנכיר בפלסטין, נוכל להביט שוב במשנתו של אחד העם, להתחיל מהתחלה את תקומת העם היהודי – לא נגדם אלא יחד איתם: עם העם הפלסטיני, תוך פיוס, חמלה, כבוד, שוויון וצדק.