דמוקרטיה על תנאי: ההדרה הפוליטית, הפחד, והצל של הפשיזם – מבט אימהי על ישראל 2025
- Ketty Bar
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 4 דקות
בפוליטיקה הישראלית של השנה האחרונה התרחש דבר מהותי – אך רוב הציבור אינו קורא לו בשמו. מתחת לשפה המלוטשת של “אחריות לאומית”, ל”פרגמטיות”, ול”חשבון אלקטורלי”, מסתתר פחד פוליטי עמוק. פחד משותפות עמוקה עם אזרחיות ואזרחי המדינה הפלסטינים. פחד מדיון אמיתי בשוויון. פחד מהאפשרות שהדמוקרטיה תדרוש מאיתנו כולנו—לא רק מהמחנה היריב—לוותר על כוח, פריבילגיה והגדרות זהות נוקשות.
בשנה שבה החברה הישראלית חשה את הטלטלה הקשה ביותר מאז הקמת המדינה, מנגנוני הפחד הללו התעצמו, והם ניכרים היטב בהתנהלות מפלגות האופוזיציה. דווקא ברגע שבו נדרשה אלטרנטיבה אמיתית – מוסרית, אזרחית, רב־תרבותית – קולה של האופוזיציה הפך חלול, מהוסס, הססן. במקום לבנות חזון, היא בחרה לחקות חלק מהרטוריקה של המשטר, כאילו תרגום רך של אותו לאומנות יקנה לה נקודות בבחירות.
ההדרה של המפלגות הערביות: בריחה מהאחר במקום שותפות איתו
ההחלטה של חלקים משמעותיים מהאופוזיציה “להתרחק” מהמפלגות הערביות איננה טקטיקה אלקטורלית בלבד – היא מדרון מוסרי. היא המשך ישיר של הנחת היסוד הרעילה שהימין טיפח במשך שנים: שערבים הם “פחות לגיטימיים”, ששותפות פוליטית איתם היא “טעות”, שזכויותיהם הן “משא ומתן”, ושקולם אינו חלק אורגני מהקול הדמוקרטי בישראל.
בפועל, בעוד המפלגות הערביות נשארו העקביות ביותר בעמדות אזרחיות, זכויות אדם וסיום הכיבוש, המיינסטרים הישראלי המשיך להתרחק מהן, כאילו בהדרה יש ביטחון.
כאילו דמוקרטיה יכולה להיות יהודית בלבד.
כאילו אפשר לבנות עתיד על שרשרת ארוכה של פחדים, הסתה והכחשה.
היחס המחפיר כלפי ח"כ איימן עודה וחבריו – החל מהתבטאויות גזעניות במליאה ועד הסכמה שבשתיקה מצד שותפיהם לאופוזיציה – חושף אמת קשה: ההדרה היא כבר לא פרי הימין בלבד. היא חלחלה עמוק מדי, והיא משקפת רפיון מוסרי.
כי שתיקה מול גזענות אינה ניטרליות; היא הסכמה. היא בחירה.
אימהות אינן מתפתות לפוליטיקה של פחד. כי פחד הוא הכלי שמעצב את משטר ההקצנה. פחד מ”האחר”, פחד מ”הערבים”, פחד מ”נשים שמבקשות כוח”, פחד מאזרחות מלאה. אימהות מבינות שהעתיד לא ייבנה על רטוריקה ממלכתית – אלא על הכרה. על אמת. על לקיחת אחריות הדדית. על תיקון.
שימוש ציני במחאת הדמוקרטיה
במקביל, חלקים מאותה אופוזיציה שאינם מוכנים לשתף פעולה עם המפלגות הערביות חשים בנוח להתייצב בראש מחאות הדמוקרטיה. הם מניפים דגלים, מדברים על “שמירה על המוסדות”, קוראים ל”האחדות”, ומצטלמים ברחובות.
אך כאשר אותם מנהיגים מחרישים מול דיכוי של אזרחים פלסטינים, מול גירוש קהילות בשטחים, מול אלימות משטרתית כלפי מיעוטים – המחאה הופכת לכלי פוליטי ולא למאבק מוסרי. התנגדות ריקה.
דמוקרטיה שאינה מכירה בכל אזרחיה שווה בתוכנה אינה דמוקרטיה – היא פריבילגיה עטופה בשפה ליברלית.
והפער הזה נחשף יותר ויותר בשנה האחרונה: מחאת “הדמוקרטיה” בישראל אומצה לעיתים על ידי אנשים שמאמינים בדמוקרטיה רק לעצמם. שמדברים על “שוויון בפני החוק”, אך דורשים את החוק רק עבור חלק מהציבור. שמספרים על “מאבק על העתיד”, אבל לא מוכנים לחלוק את העתיד עם אלה שאינם יהודים.
.
המרחק בין דמוקרטיה לפשיזם מצטמצם – והאופוזיציה מסייעת לכך בשתיקתה
במקביל להתנהלות האופוזיציה, מתרחשת מגמה מסוכנת וגלויה: כניסה מסיבית של גנרלים לפוליטיקה, כאילו הדרגה היא חזון. וכאילו פיקוד מבצעי על כוח צבאי מכשיר אדם לניהול חברה אזרחית מורכבת. אבל הנכחת המדים בזירה הפוליטית אינה מגמה נייטרלית; היא מסמנת תנועה מדאיגה לכיוון משטרים שבהם כוח צבאי תופס את מקומה של מדיניות אזרחית.
כאשר עוד ועוד גנרלים מצטרפים למפלגות מרכז וימין, לא בגלל תפיסת עולם ברורה אלא כדי “להחזיר שליטה”, “להשליט סדר”, “להחזיר כוח להרתעה” – המסר ברור: גם ב”מרכז” הישראלי, הצבאיות הפכה לפתרון ראשון ולא אחרון.
הדמוקרטיה הישראלית, שגם כך מתקשה לממש ערכים ליברליים מלאים תחת כיבוש מתמשך, הולכת ומתכנסת סביב דימוי גברי־ביטחוני. פוליטיקה של כוח, של פחד, של היררכיה. פוליטיקה שמדירה נשים, ערביות ויהודיות, ומדירה שוויון אזרחי כערך ולא כתמרון. והאופוזיציה, שמפחדת להיתפס “שמאלנית מדי”, שותקת. לא מציירת אופק פוליטי אחר. לא מבקשת תיקון עומק. לא אומרת אמת פשוטה: דמוקרטיה בלי שוויון מלא לכל בני האדם שחיים כאן – איננה דמוקרטיה אלא מערכת שליטה.
מבט אימהי: מי שמדבר על דמוקרטיה אבל שותק מול דיכוי אינו שותף שלנו
מתוך המבט של אימהות נגד אלימות, המציאות הזאת בלתי נסבלת. אימהות יודעות שהחיים של ילדים אינם “אסטרטגיה”. שאף ילד לא אמור לשלם את מחיר הציניות הפוליטית.
שאי אפשר לבנות עתיד על הדרה, על אלימות ועל הסתה.
ולכן אנחנו אומרות את הדברים כפי שהם:
מי שמבקש שינוי אבל מדיר את חצי הציבור- אינו ראוי להוביל את העתיד שלנו.
מי שמדבר על זכויות אבל שותק מול דיכוי - אינו שותף אמיתי.
מי שמוחה נגד הפיכה משטרית אבל לא מרים קול נגד הדרה גזענית- מחזק את אותה המערכת שהוא טוען להיאבק בה.
האלטרנטיבה: פוליטיקה של הכרה, שותפות, וסיום האלימות
בזמן שהאופוזיציה מצטמקת סביב מיתוסים ישנים ורועדת מפחד מהמילה “ערבים”, אימהות נגד אלימות מציעות אופק אחר:
שותפות פוליטית מלאה בין יהודים וערבים, לא כסיסמה אלא כמבנה בסיסי של דמוקרטיה חיה.
הכרה בזכויות של כל אדם החי כאן, בלי החרגות.
סיום האלימות – משטרית, פוליטית, צבאית ושל מתנחלים – לא כתקווה רחוקה אלא כתנאי לקיום החברה הישראלית.
מבט אזרחי ולא צבאי על המציאות, שבו לא גנרל הוא התשובה לכל שאלה.
הנהגה מוסרית, לא הנהגה שנמדדת בדירוג הפופולריות שלה בשקרי הרגע.
פוליטיקה כזו אינה נשענת על פחד; היא נשענת על אומץ. לא אומץ של כוח, אלא אומץ של הקשבה, של תיקון, של הסתכלות בעיניים של מי שחיים איתנו על אותה אדמה.
האימהות דורשות מנהיגות מוסרית – לא עוד פוליטיקה של פחד
אנחנו כותבות זאת לא מתוך כעס בלבד, אלא מתוך דאגה אמיתית. מתוך אחריות אימהית. מתוך אמונה שהחברה הזאת יכולה וצריכה להחלים.
כשהאופוזיציה מחרישה מול ההדרה, היא בוגדת בעתיד של ילדינו.כשהיא מאמצת את רטוריקת הפחד היא מאפשרת לאלימות להתפשט. כשהיא מסרבת לומר את המילה "שוויון" היא מאבדת את הזכות להוביל.
אימהות אינן מבקשות עוד מילים יפות. אנחנו מבקשות שינוי אמיתי. אנחנו מבקשות פוליטיקה של הכרה וצדק, של שותפות, של אחריות.אנחנו מבקשות לסיים את מעגל האלימות – משני צידי הקו.
העתיד לא ייכתב על ידי מי שמפחדים מאזרחים פלסטינים אלא על ידי מי שמוכנים לראות בהם בני אדם. העתיד לא ייבנה על ידי גנרלים אלא על ידי קהילות שמבקשות חיים. העתיד לא יגיע מתוך שתיקה אלא מתוך אומץ אמיתי. אנחנו, האימהות, דורשות לא פחות ממנהיגות מוסרית.
לא עוד פוליטיקה של פחד.לא עוד דמוקרטיה על תנאי. לא עוד אירוניה שבה “מחאה לדמוקרטיה” משעתקת את אותן תבניות הדרה שהרסו אותה. העתיד של ילדינו יישען על הכרה. העתיד של כולנו ייבנה על שותפות.והשינוי יגיע – כי אימהות כבר אינן מוכנות לשתוק. #ברית_האימהות_להכרה_במדינת_פלסטין #איןדמוקרטיהעםכיבוש
תגובות