זו המערכה האחרונה שלנו על צביונה של מדינת ישראל.
יש רגע שבו הריקבון המוסרי כבר אינו מסתתר. הוא מפרסם מאמר, מתגאה בהישגיו ומבקש תרומה. זה הרגע שנחשף במאמרו של קלמן ליבסקינד: שליטה בקרקע מוצגת כפריחה, דחיקת הפלסטינים לשולי המרחב כהצלחה, והפחד כהצדקה להמשך ההתפשטות. אנחנו, אימהות נגד אלימות, קוראות את הדברים ומבינות: זו המערכה על צביונה של מדינת ישראל ועל העולם שנשאיר לילדינו. כל תמיכה במפעל הזה היא בחירה בעתיד שהוא בונה לכולנו.
המזעזע במאמר של קלמן ליבסקינד הוא מה שהוא מציג בגאווה כהצלחה: הפלסטינים נשארים בכפריהם, והמרחב שסביבם עובר לשליטת יהודים. הוא מתמצת את ההיגיון במשפט: ״במקום ש־5,000 אנשים יתפסו 200 דונם, שני אנשים תופסים 3,000״. זו תפיסה שמודדת הצלחה בהיקף הקרקע שנתפסה, בלי לתת מקום לחייהם ולזכויותיהם של הפלסטינים החיים בה.
בעינינו, צריך לקרוא את המאמר גם כהסתה נגד הישראליות החילונית והליברלית. בלי לתקוף אותה במפורש, ליבסקינד בונה מדרג שבו המתנחלים הם התגלמות האידיאל, והחיים והעמל בישראל משמשים תפאורה להאדרתם. אפילו מצוקת החקלאים בישראל, הקושי להתפרנס וההזדקנות מגויסת כדי להבליט את חדוות היצירה והפריחה בחוות.
זהו ניצול ציני: להלל מפעל שליבסקינד עצמו מתאר כנתמך בידי הממשלה והצבא, ולהציג את הצלחתו כהוכחה לעליונות ערכית. להישען על מערכות המדינה ומשאביה, ובה בעת להקטין את מי שנאבקים לקיים כאן חיים אזרחיים.
ומה נעדר מהחגיגה? האלימות, הפרעות והטרור היהודי. ליבסקינד מפריד בין החוות לבין האלימות שבחדשות, בלי לבחון את הקשרים ובלי לתת קול למי שסובלים ממנה. למקימי החוות יש שמות, משפחות, כאב וחלומות. הפלסטינים מופיעים כאיום וכמכשול. האימהות, הילדים והמשפחות שלהם נמחקים מן התמונה.
שוב ושוב נקשרים במאמר הקמת חוות, הנצחת נרצחים ונופלים והרחבת השליטה בקרקע. הכאב והשכול ראויים לכבוד; גיוסם להצדקת השתלטות מחייב התנגדות. כשהנצחת המתים נעשית הצדקה לדחיקת החיים, נוצרת תרבות פוליטית שניזונה מן המוות ומשמרת היגיון של נקמה.
ליבסקינד מייחס את ההצלחה במפורש לממשלה, לסמוטריץ׳ ולסטרוק, ולשרשרת הפיקוד הצבאית — מזמיר ובלוט ועד המח״טים. לפי תיאורו שלו, זהו מפעל שמדינת ישראל והצבא שותפים בו. זו טענתו במאמר, ולא אימות עצמאי של מעמד כל חווה או פעולותיה.
בתוך התרבות הזאת הפלסטינים הם איום מתמיד. הבנייה שלהם, התנועה שלהם והנוכחות שלהם במרחב מוצגות כסכנה שיש לבלום. כך משמרים את הפחד: הוא מצדיק התפשטות, וההתפשטות מוצגת כתנאי לביטחון. אין אופק לחיים משותפים; יש עוד שליטה, עוד קרקע ועוד גבולות סביב חייהם של אחרים.
ליבסקינד אף מספר שהוא תורם למפעל וקורא לקוראיו להצטרף. המילים שלו מגייסות כסף, הסכמה ולגיטימציה. בעינינו, בכך הן נעשות כלי משחית ואיום על האפשרות לחיות כאן אחרת.
אנחנו, אימהות נגד אלימות, קוראות להתנגדות אזרחית מודעת, מאורגנת ונחושה למפעל המוות הזה: לתעד ולחשוף, להפגין, להתייצב לצד הקהילות הפלסטיניות ולפעול להפסקת המימון והגיבוי שמאפשרים נישול ואלימות. לא להסתפק בזעזוע. לא להעניק לשיטה הזאת את הנוחות שבשתיקתנו.
בעינינו, זהו מנגנון טפילי שניזון מעושק, מגזל ומניצול, נשען על משאבי הציבור ועל כוחו של הצבא, ומציג שליטה בקרקע כעליונות מוסרית. הפלסטינים משלמים בחייהם ובבתיהם; החברה הישראלית משלמת בהשחתת מצפונה ועתידה.
ההתנגדות חייבת להגיע גם לתכנים שמלמדים את ילדינו בצבא. מי נכנסים לסדרות החינוך? אילו ארגונים מעצבים את תפיסת עולמם של המתגייסים? האם מלמדים אותם להגן על בני אדם, או לראות בכל פלסטיני אויב ובכל מתנחל אדון הארץ? אין להסכים לאינדוקטרינציה לאומנית במסווה של חינוך. מול חיילים רעולי פנים המשתתפים בהתעמרות או מאפשרים אותה, האחריות מגיעה גם למפקדים, למכשירים ולנותני הגיבוי.
זו המערכה האחרונה שלנו על צביונה של המדינה על האפשרות לקיים כאן חברה שהשוויון, החירות וקדושת החיים מחייבים אותה. כל בחירה במי שתומך במפעל הזה, בכל צורה ודרך בתקציבים, בחקיקה, בהסכמים קואליציוניים או בהכשר ציבורי היא בחירה בהמשכו. הבטחות לדמוקרטיה אינן שוות דבר כשהן מלוות בתמיכה בנישול ובשליטה בעם אחר.
לא ניתן להפוך אותנו ואת ילדינו לחומר גלם במפעל של נישול ונקמה. לא ניתן לו את קולנו, את הלגיטימציה שלנו ואת עתיד ילדינו. נפעל לעצור אותו.
שתפו.
אמהות נגד אלימות
תגובות