נז״א | עדות היא יותר מסיפור
פלסטינים סיפרו. עיתונאים פלסטינים תיעדו. תחקירים פורסמו. התמונות הגיעו אלינו יום אחר יום.
המידע היה שם. ועכשיו מגיעים גם ישראלים מתוך המערכת עצמה - חיילים, קצינים ואנשי מודיעין - ומספרים.
מאז שנודע על נז״א, סרטם של יובל אברהם ורחל שור, אנחנו, אימהות נגד אלימות, כותבות על הסרט ועל מה שמתרחש סביבו. לא כביקורת קולנוע: במשך חלק ניכר מן הדיון הציבורי גם אנחנו, כמו רוב הציבור בישראל, עדיין לא יכולנו לצפות בסרט במלואו. כתבנו על העדות, על הזכות והחובה להקשיב, על התקשורת הישראלית, ועל המאבק שהחל סביב הסרט עוד לפני שהציבור הישראלי יכול היה לשפוט אותו בעצמו.
הכתבה הזאת אוספת את הדברים שכתבנו בזמן אמת. איננו משכתבות אותם בדיעבד. אנחנו מציבות אותם בתוך הרצף הרחב יותר של עדויות, סרטים ותחקירים שנמצאים מול החברה הישראלית כבר עשרות שנים.
1 | העדויות היו כאן הרבה לפני נז״א
נז״א לא נולד ב־7 באוקטובר.
גם העדויות לא.
במשך עשרות שנים חיילים, קצינים, ראשי מערכות ביטחון, פלסטינים, עיתונאים ויוצרי קולנוע תיעדו וסיפרו מה עושה שליטה צבאית ממושכת לבני האדם החיים תחתיה - ולחברה שמפעילה אותה.
כבר אחרי מלחמת 1967 נשמעו קולותיהם של חיילים ב״שיח לוחמים״. חלק מן ההקלטות נגנזו ונחשפו לציבור רק עשרות שנים מאוחר יותר ב״שיח לוחמים: הסלילים הגנוזים״.
ב־1993, ב״עדויות: חיילים ישראלים על האינתיפאדה״, דיברו חיילים ישראלים על השירות באינתיפאדה הראשונה ועל מה שראו ועשו בתוך אוכלוסייה אזרחית פלסטינית.
השנים חלפו, והמצלמה המשיכה לחזור אל אותה מציאות מזוויות שונות.
״שלטון החוק״ של רענן אלכסנדרוביץ׳ נכנס אל המנגנון המשפטי שנבנה מאז 1967 ושאל כיצד שליטה צבאית מקבלת מערכת של צווים, בתי דין ופסיקות שמאפשרת לה להתקיים במשך עשרות שנים.
ב״שומרי הסף״ של דרור מורה ישבו מול המצלמה שישה ראשי שב״כ לשעבר ודיברו מתוך לב מערכת הביטחון על טרור, מודיעין, סיכולים וקבלת החלטות.
ב״54 השנים הראשונות״ של אבי מוגרבי חזרו חיילים אל המחסומים, המעצרים, הכניסות לבתים, העוצר, הפגנת הנוכחות והענישה — הפעולות הקטנות והיומיומיות שמהן נבנית המילה הגדולה ״כיבוש״.
כל השנים האלה הייתה גם מצלמה בצד השני.
ב״חמש מצלמות שבורות״ עימאד בורנאט מצלם מתוך הבית הפלסטיני: משפחה, ילדים, אדמה, מחאה וחיים תחת שליטה צבאית.
וב״The Viewing Booth״ אלכסנדרוביץ׳ כבר מפנה את המצלמה אלינו, הצופות. לא רק אל מה שאנחנו רואות, אלא אל האופן שבו אנחנו בוחרות לפרש — או לדחות — תמונות שסותרות את הסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו.
והייתה גם ״המעבדה״ של יותם פלדמן, שחיברה בין הניסיון הצבאי הישראלי, הכיבוש ותעשיית הנשק והטכנולוגיה הביטחונית הנמכרת לעולם.
כל הסרטים האלה ועוד רבים אחרים קדמו ל־7 באוקטובר.
כולם, כל אחד בדרכו, הניחו לפנינו חלק מן התמונה.
ואז באה המלחמה בעזה.
וגם ממנה כבר מגיעות עדויות מתוך הצבא הישראלי.
ב־Breaking Ranks: Inside Israel’s War, תחקיר בריטי ששודר ב־ITV, חיילים ויוצאי צה״ל ששירתו בעזה מספרים על מה שראו ומה עשו. כמה מהם מופיעים בשמם ובפנים גלויות. הם מעלים טענות קשות על ההתנהלות הצבאית, ובהן ירי באזרחים, שימוש בפלסטינים כמגנים אנושיים והפעלת אש בלתי־מבחינה. צה״ל דוחה טענות להפרות שיטתיות ואומר שהוא מחויב לדין הבינלאומי וחוקר חשדות לחריגה.
הסרט הגיע למועמדויות בינלאומיות מרכזיות בתחום האקטואליה.
ובישראל?
הוא כמעט שאינו חלק מן השיחה הציבורית.
ואז מגיע נז״א. 24 חיילים, קצינים ואנשי מודיעין ישראלים מדברים מתוך המערכת. לא פעילי קמפוסים אמריקאים.לא מפגינים אנטי־ישראלים. לא ״פרוגרסיבים מניו יורק״. ישראלים. בשר מבשרה של החברה הישראלית ושל המערכות הצבאיות והמודיעיניות שלה.
וכשמחברים את הנקודות — מ״שיח לוחמים״ של 1967, דרך ״עדויות״, ״שלטון החוק״, ״שומרי הסף״, ״חמש מצלמות שבורות״,
״54 השנים הראשונות״ ו״המעבדה״, ועד Breaking Ranks ונז״א - מתברר שהבעיה מעולם לא הייתה מחסור בעדויות.
העדויות היו כאן. התמונות היו כאן. המידע היה כאן.
ולכן השאלה שנז״א מציב בפנינו איננה רק מה קרה בעזה.
היא גם שאלה עלינו: למי אנחנו מוכנות להאמין?
כמה עדויות צריכות להצטבר?
ומה אנחנו עושות עם הידיעה אחרי שכבר אי אפשר לומר שלא ידענו?
2 | עדות היא יותר מסיפור
כך כתבנו במסגרת ״אל תוך הלילה״:
״העדות נושאת את נקודת המבט של מי שהיה שם, את זיכרונו, את יכולתו לדבר ואת הקושי לנסח. היא נוצרת במפגש בין העד למי שמקשיבות לו, ובין הסיפור האישי למציאות שבתוכה התרחש.
כאשר העד הוא מי שפעל בתוך מערכת צבאית, עדותו עשויה לחשוף את השפה, הנהלים וההנחות שאפשרו אותו. היא יכולה לעורר שאלות על אחריות אישית ומוסדית, על הגבול בין פקודה לבחירה, ועל מי שנותרים מחוץ למסגרת העדות. עם זאת, המורכבות אינה סיבה להשתיק עדות או לפטור אותה מראש.
היא מחייבת הקשבה ביקורתית: לבדוק, להשוות, להצליב, ולתת מקום גם לקולות שסיפור רשמי נוטה לדחוק.
עדות אינה סוגרת את הדיון. היא פותחת אותו, גם כאשר השתיקה נראית בטוחה יותר.״
3 | לא ראינו עדיין את נז״א — וכך כתבנו
בניוזלטר של אימהות נגד אלימות מ־27 בספטמבר כתבנו:
״את NAZA, סרטם החדש של יובל אברהם ורחל שור, עדיין לא ראינו. הסרט טרם זמין לצפייה ציבורית.
סביב הסרט נכתבת עכשיו ביקורת: מה חסר בו, מה מוטה בו ואיזה הקשר היה צריך להוסיף. אלה שאלות לגיטימיות. אבל לצד הדיון בסרט, חשוב גם להקשיב ליוצרים עצמם — למה שביקשו לומר, לעדויות שבחרו להביא ולתמונה שהם מציגים על החברה הישראלית ועל המלחמה בעזה. והצפייה פותחת גם שאלה כלפי העיתונות הישראלית: האם אותה נחישות עיתונאית הופעלה בזמן אמת, כשהתמונות, התחקירים והעדויות מעזה כבר היו מול עינינו? האם הודעות הצבא נבדקו, האם נדרשה גישה למידע שנמנע מהציבור?
עיתונאים ומבקרים אינם מתבוננים בחברה מבחוץ - הם חלק ממנה, ומשפיעים על מה שהציבור רואה ועל מה שנותר מחוץ לפריים. ההזמנה שלנו: לצפות בדברי היוצרים, להקשיב, ולפתוח שיחה על האחריות של הקולנוע, התקשורת והחברה בזמן מלחמה.״
4 | למי אנחנו מוכנות להאמין?
כאשר פלסטינים מספרים מטילים ספק. כאשר עיתונאים פלסטינים מתעדים — דורשים עוד הוכחות. כאשר ארגוני זכויות אדם מפרסמים דוחות — חלק מן הציבור מאשים אותם בהטיה. כאשר עיתונאים בינלאומיים מפרסמים תחקירים — השאלה עוברת לעיתים במהירות לזהותם ולמניעיהם. ועכשיו, כאשר חיילים וקציני מודיעין ישראלים מספרים מתוך המערכת, הוויכוח עובר ליוצרים, לעריכה, לתרגום, לתל אביב, לציונות ולנזק ההסברתי.
אבל מתישהו מוכרחות להגיע גם אל הדבר עצמו: מה קרה בעזה?
5 | כשהוויכוח הופך לוויכוח על ״הנזק לישראל״
אחת הטענות שנשמעות סביב הסרט היא שהוא מעניק תחמושת למי שמבקשים לערער על הלגיטימיות של ישראל.
אפשר וצריך לבדוק כל טענה בסרט. אם תרגום שגוי — מתקנים. אם חסר הקשר — מציגים אותו. אם עדות אינה ניתנת לאימות — אומרים זאת. אם יש מחלוקת עובדתית — מביאים את שני הצדדים ואת הראיות.
אבל אי אפשר להפוך את הנזק האפשרי לתדמיתה של ישראל לסיפור גדול יותר מן המעשים שעליהם מעידים הישראלים עצמם.
מדינה אינה יכולה לבקש מן העיתונות, מן הקולנוע או מאזרחיה להסתיר מידע מפני שהמידע עלול להזיק לתדמיתה.
6 | המספרים נמצאים בחדר
יש ויכוח על נז״א, אבל יש גם מציאות שאינה מתחילה ונגמרת בסרט: עשרות אלפי פלסטינים נהרגו בעזה, שכונות שלמות נהרסו, משפחות נעקרו שוב ושוב, ואלפי ילדים נהרגו.
יש מחלוקת חריפה על מספר הלוחמים שנהרגו ועל שיטות הסיווג. פרסומים המבוססים על נתוני מודיעין ישראליים העלו שאלות קשות על היחס בין לוחמים לבין מי שאינם מופיעים במאגרים כלוחמים; צה״ל חלק על חלק מן החישובים והפרשנויות.
דווקא משום כך אנחנו צריכות נתונים, שמות, מתודולוגיה ובדיקה — ולא הנחה שכל גבר פלסטיני שנהרג הוא בהכרח איש חמאס.
מספרים אינם ציונים ואינם אנטי־ציונים. חיי אדם אינם סעיף ביחסי ציבור.
7 | ומה עשתה העיתונות בזמן אמת?
סביב נז״א נשמעות עכשיו שאלות מקצועיות: מה חסר? מה מוטה? איזה הקשר היה צריך להוסיף? האם התרגום מדויק? האם ניתן לאמת כל עדות?
אלה שאלות ראויות.
אבל הן מחזירות אלינו שאלה אחרת: האם אותה נחישות הופעלה בזמן אמת כלפי המלחמה עצמה? כאשר התמונות והתחקירים מעזה כבר היו מול עינינו — האם הודעות הצבא נבדקו באותה חשדנות? האם נדרשה גישה למידע? האם בדקו מי נהרג? האם נבדקו באותה קפדנות המילים ״מחבל״, ״מטרה״, ״חשוד״ ו״נזק אגבי״?
עיתונאים ומבקרים אינם עומדים מחוץ לחברה. הם חלק ממנה. הם משפיעים על מה שאנחנו רואות — ועל מה שנותר מחוץ לפריים.
אחרי הקרנת הבכורה בארצות הברית פורסמה ביקורת ישראלית שטענה, בין היתר, שהסרט מחבר בין המלחמה בעזה לבין ערעור הלגיטימיות של המפעל הציוני. התשובה שלנו חוזרת אל לב העניין: ״אפשר להתווכח על יובל אברהם, על העריכה, על תל אביב, על הציונות ועל מה יחשוב הקהל בלינקולן סנטר. אבל בסוף נשארת עזה.
ואז מגיעים 24 חיילים, קצינים ואנשי מודיעין ישראלים ומספרים מתוך המערכת מה ראו, מה עשו ואיך התקבלו החלטות.
אלה לא פרוגרסיבים מניו יורק. אלה לא פעילים אנטי־ישראלים. אלה בשר מבשרה של החברה הישראלית, של הצבא ושל המערכת שאת מבקשת להגן על הלגיטימיות שלה.
וכדאי להקשיב להם.
השאלה החשובה איננה אם הסרט פוגע בלגיטימציה של ישראל. השאלה היא מה ישראל עשתה בעזה.
אם הטענות אינן נכונות — צריך להפריך אותן בעובדות. ואם הן נכונות — הבעיה איננה יובל אברהם, לינקולן סנטר או הקהל בניו יורק. הבעיה היא מה שנעשה בשמנו.״
9 | ״אחמד – כוכב קולנוע״: לפעמים צריך פשוט לראות
בתוך סערת נז״א ביקשנו גם לעצור ל־16 דקות ולצפות ב״אחמד – כוכב קולנוע״ של דורון ג׳ראסי, מחווה לבמאי רם לוי.
קולנוע איננו רק כלי להוכיח טענה. לפעמים הוא מאפשר לנו לראות אדם, להתקרב, ולהישאר לרגע במקום שממנו הוויכוח הפוליטי גורם לנו לברוח. בתוך ים ההתלהמות סביב נז״א, אולי אנחנו זקוקות גם לזה: לא רק להתווכח מי צודק. לראות.
10 | נז״א אינו לבד
כשמניחים את נז״א לצד Breaking Ranks, לצד ״עדויות״, ״שיח לוחמים״, ״54 השנים הראשונות״, ״H2: מעבדת השליטה״ — חברון כמרחב שבו שליטה צבאית, הפרדה, מחסומים, מעקב והגבלות תנועה הופכים את חיי היומיום הפלסטיניים למעבדה מתמשכת של מנגנוני הכיבוש. וסרטים נוספים, קשה יותר לנהל את הדיון כאילו הכול מתחיל ונגמר ביוצר אחד, בעריכה של סרט אחד או בזהותם של מקורות מסוימים. עוד סרט. עוד חיילים. עוד עדויות מתוך המערכת. המשמעות איננה שכל סרט הוא אמת מוחלטת. קולנוע דוקומנטרי הוא יצירה ערוכה: הוא בוחר, משמיט וממסגר. לכן צריך לצפות בו בעיניים פקוחות וביקורתיות.
אבל ביקורת איננה סיבה לא לצפות. והיא בוודאי אינה סיבה להשתיק.
11 | ניו יורק: הסרט יוצא אל העולם
ב־26 בספטמבר 2026 נערכה הקרנת הבכורה הצפון־אמריקאית של נז״א במסגרת פסטיבל הסרטים של ניו יורק בלינקולן סנטר.
גם שם ליווה את הסרט הוויכוח הישראלי: האם הוא מוציא את דיבת ישראל? האם הוא מספק נשק למתנגדיה? האם הוא נותן הקשר מספק ל־7 באוקטובר? אפשר לדון בכל אלה. אבל אף אחת מן השאלות האלה אינה יכולה להחליף את השאלה העיתונאית הבסיסית: האם הדברים שמתארים העדים נכונים? אם אינם נכונים — צריך להפריך אותם בעובדות. אם הם נכונים — הבעיה שלנו איננה היוצרים, ונציה, לינקולן סנטר או הקהל האמריקאי.
הבעיה היא מה שנעשה בשמנו.
12 | לא להשתיק. לבדוק.
אימהות נגד אלימות אינן מבקשות מאיש לקבל סרט דוקומנטרי ככתב קודש.
להפך.
אנחנו מבקשות לבדוק. להצליב. לשאול. לדרוש מקורות. להקשיב לביקורת על הסרט.
אבל באותה נשימה אנחנו מסרבות לקבל מציאות שבה ביקורת על הסרט הופכת לדרך נוספת לא לדבר על עזה.
אנחנו מבקשות שהציבור בישראל יוכל לצפות. לא דרך ציוצים על הסרט, לא דרך מאמרים בעדו או נגדו, ולא דרך מי שמחליטים עבורנו מה מותר לנו לראות.
לראות. להקשיב. לבדוק. ולהחליט בעצמנו.
ולבסוף | לפני נז״א, אחרי נז״א
נז״א איננו תחילת הסיפור.
הכיבוש לא התחיל ב־7 באוקטובר. השליטה הצבאית לא התחילה במלחמה הזאת.
העדויות לא התחילו אצל 24 הישראלים.
והסבל הפלסטיני לא התחיל ברגע שבו ישראלים הסכימו לדבר עליו.
אולי העדויות האלה יכולות לפתוח עוד סדק בחומה שבנינו בינינו לבין מה שנעשה בשמנו.
אנחנו, אימהות נגד אלימות, מבקשות להישאר בתוך הסדק הזה.
לא להסיט את המבט. לא לקבל כל טענה בלי בדיקה — אבל גם לא להפוך כל עדות שמערערת אותנו מיד ל״תעמולה״.
להקשיב לפלסטינים. להקשיב לעיתונאים. להקשיב לחיילים. להקשיב גם למי שמבקרים את הסרט. ואז לבדוק את העובדות.
כי השאלה החשובה איננה אם האמת טובה לישראל או רעה לישראל.
השאלה היא אם אנחנו מוכנות לראות אותה.
בתוך סערת נז״א מתרחשת סערה גדולה בהרבה: גוגל פתחה לעיני העולם תצלומי לוויין עדכניים של עזה. הסרט הזה פתוח בחינם, 24/7. אין לו במאי שאפשר להאשים במניפולציה. אין עורך שאפשר לחקור את בחירותיו. אין כתוביות להתווכח על תרגומן, אין מרואיינים לערער את אמינותם ואין הקרנה סגורה להתלונן שלא הוזמנתם אליה.יש רק את עזה. ההרס פרוש לעין. ובישראל כמעט דממה.אז איפה כל העיתונאים שהפכו בן־לילה למבקרי קולנוע של נז״א? כשהמציאות עצמה עולה למסך - פתאום אין ביקורת.
קישורים ומקורות להמשך צפייה וקריאה
תגובות