רמטכ"ל של שתיקה: כשהצבא משרת את מדינת יהודה

בינואר 2025 מונה רב-אלוף איל זמיר לרמטכ"ל. המינוי הוצג כהבטחה לצבא ממלכתי, ערכי, עצמאי. בפועל, קיבלנו רמטכ"ל שהופך בשתיקתו לשותף לפירוק צה"ל מכל סמכות מוסרית ומשפטית – במיוחד בגדה המערבית, אך לא רק.

זמיר מונה, כך נטען, לאחר שהתחייב "להשיב את הסדר" ולפעול ברוח ממלכתית. אלא שה"הסדר" שהוא שומר עליו הוא הסדר החדש – שבו מתנחלים רעולי פנים שולטים בשטחי הגדה, חיילים משתפים איתם פעולה, והחוק מוחל רק על פלסטינים. ריבונות? משילות? אלו הפכו לבדיחה עצובה.

ג'ינבה, מסאפר יטא, דרום הר חברון - התלמידים לומדים בחצר בית הספר לאחר שחיילים הרסו ופירקו את הציוד והכתות.

הפוגרום בג'ינבה: צבא שמצלם, לא מגן

בין 28 ל-29 במרץ התרחש פוגרום אכזרי בג'ינבה שבדרום הר חברון: נשים וילדים הוצאו מבתיהם, בתים נפרצו, מזון הושחת, מים נשפכו, רכוש נבזז, ומחשבים של תלמידים נופצו. הפורעים – פועלים מתנחלים – פעלו לצד ובחסות חיילי צה"ל. זה לא היה חריג – אלא עוד לילה של טרור יהודי בשטחים הכבושים.

הרמטכ"ל, רב אלוף איל זמיר, בחר שלא לראות. הוא לא גינה את האלימות, לא דרש דין וחשבון מהתוקפים, לא הגן על התושבים הפלסטינים. במקום זאת, הסתפק בענישה פנימית מגוחכת לכמה חיילים – כאילו הבעיה היא תיעוד, לא פשיעה.

בהתנהלותו, זמיר לא רק כשל מוסרית ופיקודית – הוא משדר שמותר להרוס חיים כל עוד זה משרת את האינטרס של הברית עם ההתנחלויות והמשיחיות הפוליטית. כך הרמטכ"ל של מדינת ישראל נשמע לפקודות מדינת יהודה.

בית המשפט הצבאי שחרר פלסטינים שנעצרו בחשד ליידוי אבנים במתקפת המתנחלים על ג'ינבה השופט ציין כי נראה שהמקרה החל כתוצאה מאלימות מתוכננת של מתנחלים שהגיעו לכפר כשהם חמושים, והוסיף כי סביר שהפלסטינים פעלו מתוך הגנה עצמית. בתקרית נעצרו גם שלושה מתנחלים. שבעת העצורים הם האחרונים מתוך 22 פלסטינים שנעצרו לאחר התקיפה, וכולם שוחררו >> הארץ , הגר שיזף

ח'לת א-דבעה: כפר שנמחק, צבא שגויס לגירוש

ב־6 במאי 2025 נמחק כמעט כליל כפר שלם בדרום הר חברון. ח'לת א-דבעה, כפר פלסטיני שבו חיו 120 דירות – 20 משפחות, כ-50 בתים – הפך לעיי חורבות. חיילים פשטו על המקום, הרסו את כל מה שמאפשר חיים: בתים, אוהלים, דירים, תשתיות מים וחשמל. הכפר נשאר נטול מחסה. ארבעה מבנים – זה כל מה שנותר.

הרס הכפר לא בוצע עקב "בנייה לא חוקית" כפי שטוענת המדינה, אלא כחלק ממדיניות טרנספר שקט שמובילה ממשלת ישראל, דרך זרוע ביצוע צבאית. את ח'לת א-דבעה מקיפים ארבעה מאחזים בלתי חוקיים, אך החיילים לא פונים לשם – כי שם גרים יהודים. רק חל על הפלסטינים.

צה"ל, תחת פיקודו של הרמטכ"ל איל זמיר, הפך לכוח המבצע של סמוטריץ' והמערכת המשיחית במינהל האזרחית. במקום לפעול כצבא ממלכתי המחויב לחוק, הוא מבצע מדיניות של גירוש אתני. ההרס בח'לת א-דבעה הוא לא תקלה – אלא חלק ממהלך מתוכנן למחיקת נוכחות פלסטינית מהמרחב. הצבא מחריב, המתנחלים מטילים טרור, והמדינה מספקת להם גיבוי מלא.

"מייצרים מציאות של ריבונות": הממשלה מקדמת סיפוח בגדה, וכל האמצעים כשרים. חברי הקואליציה מקדמים חוקים שמחילים את הדין הישראלי בגדה, מינהלת ההתיישבות במשרד הביטחון פועלת ל"החלת ריבונות" ובינתיים מגרשים מתנחלים את קהילות הרועים משטח C. לקמפיין לסיפוח ההתנחלויות יש כבר תוצאות בשטח >> הארץ, נעה שפיגל והגר שיזף

שירת הזמיר: כרוניקה של אובדן שליטה וצבא שאיבד את דרכו

בגדה המערבית של מאי 2025 כבר אין שליטה, אין מוסר, ואין אפילו העמדת פנים של ממלכתיות. מי ששולטים בשטח אינם מפקדי הצבא, אלא מתנחלים – חמושים, רעולי פנים, ולעיתים קרובות גם במדים. הם פורעים, שורפים, יורים — והצבא? מלווה, משתף פעולה, או פשוט שותק. זה לא תרחיש קיצון – זו שגרת כיבוש אלימה.

בכפר ברדלה שבבקעת הירדן, מתנחלים הציתו בתים ודיר עיזים, וירו לעבר פלסטינים. חיילי צה"ל שהגיעו למקום לא עצרו את הפורעים, אלא את הפלסטינים – חמישה מהם נעצרו באלימות. ברדלה נותרה הרוסה, מופקרת, והצבא עומד שם – לא כדי להגן, אלא כדי לדכא.

במסאפר יטא, פלסטיני בן 60 נורה על ידי רכז ביטחון ואיבד את רגלו. ימים ספורים קודם לכן תקפו אותו ואת בנו אותם מתנחלים. כשהתלונן במשטרה – דבר לא נעשה. כשהותקף שוב – נורה. וכעת? הוא משוחרר על תנאי ונכה, נטול הגנה וזכויות. הוא ומשפחתו לא יוותרו על ביתם ואדמתם – ודווקא על כך נרדפים.

ובדומא – שוב מתנחלים הציתו רכוש ותקפו תושבים. שלושה פלסטינים נפצעו. חיילים ירו גז מדמיע לעבר הפלסטינים, ואחד הפורעים דרס את כף רגלו של שוטר – ולא נעצר. אין חוק, אין ענישה – יש שותפות.

האירועים הללו אינם חריגים. הם חלק מתבנית קבועה: טרור מתנחלים שמקבל גב, גיבוי ולעיתים גם מדים מצה"ל. הכיבוש התמסד, והצבא – בהובלתו של הרמטכ"ל איל זמיר – נגרר למעמד של זרוע מבצעת של מדינת יהודה. לא עוד צבא הגנה לישראל – אלא צבא שמגן על גזענות, טרור וטרנספר. כשחיילים מצלמים במקום לעצור, כשחמושים פרטיים מובילים הרס ואלימות – הריבונות הישראלית בשטחים כבר לא נשענת על שלטון החוק, אלא על פחד, השתקה ואימה. ושירת זמיר? זו אינה שירת ציפורים – זו שירת שקיעה. שקיעה של צבא שאיבד את דרכו, ושל מדינה שמאבדת את נשמתה.

יום אחד ילדינו ישאלו אותנו איך התנהגנו במלחמה הזו. נצטרך לענות להם מתי סיוע הומניטרי באמת מועיל ומתי הוא דווקא גורם נזק? אצל ד"ר עינב לוי, שפעיל בארגונים הומניטריים וחוקר את התנהלותם, השאלה הזאת התחדדה כשהחל להילחם בעזה >> הארץ, איילת שני

גם בעזה – הפקרות מוסרית

הרמטכ"ל איל זמיר לא כשל רק בגדה. גם בעזה הוא פועל ללא חזון מוסרי, ללא יעד מדיני וללא חמלה. משפחות החטופים מספרות על שיחות חסרות כנות, התחמקויות, נתק רגשי. ככל שהמלחמה מתארכת, כך נחשפת האמת: לא ההצלה עומדת בראש סדר העדיפויות – אלא נקמה.

פקודת המבצע הקרקעי בעזה מבהירה זאת היטב. בניגוד להצהרותיו החוזרות של זמיר ושל דובר צה"ל – לפיהן השבת החטופים היא היעד העליון – בפקודה הרשמית הם מופיעים רק במקום השישי, תחת הכותרת "בני ערובה". כך נשמטה המחויבות האתית כלפיהם. "זה היה אגרוף בבטן", סיפר קצין שנכח בתדרוך. איש לא העז לדבר.

ובתוך כל זה – עזה בוערת. השבוע הרג חיל האוויר תשעה ילדים בפעולה אחת. שתי תקיפות בבית ספר ששימש מחנה עקורים במחנה אל-בורייג' גבו את חייהם של 32 פלסטינים – בהם תשעה ילדים וארבע נשים. צה"ל טען כי פעל נגד "מתחם של חמאס" וננקטו צעדים למניעת פגיעה באזרחים. בפועל – ילדים נקטלו.

הציבור בישראל בוחר שלא לראות. לא את התמונות, לא את הסרטונים, לא את השרידים. לא את הילדה שמביטה במצלמה, לא את אביה שנושא אותה כגופה. כי אם נראה – נרגיש. ואם נרגיש – נאשים את עצמנו. אז אנחנו בוחרים בהכחשה.

התשקורת שותקת, הרוב ממלמל ש"זה הם שהביאו על עצמם", וההרוגים – 52 אלף, מהם כ־18 אלף ילדים – הופכים לנתון מופשט. אבל האמת היא חדה: צה"ל פועל בעזה באופן שמוחק הבחנה בין לוחם לאזרח. והאחריות – שלנו. של המדינה. של הפיקוד.

כך נראית מלחמה שאיבדה שליטה. כך נראית מדינה ששקועה בהכחשה. וכך נראה רמטכ"ל שאיבד את מצפונו – והמיר את מוסר הלחימה במשמעת של שתיקה.

סוף הממלכתיות – תחילתה של מדינת יהודה

ההדחה של דניאל הגרי הייתה איתות ברור: לא ערכים חשובים, אלא נאמנות פוליטית. ההחלטות של איל זמיר אינן מבוססות על אתוס צבאי, אלא על דילים – כאלה שהביאו אותו לתפקיד, וכאלה שמשמרים אותו שם.

צה"ל הופך להיות צבא של שבטים.

מי שמשרת ב"ממלכתיות" מודח.

מי שמשרת את מדינת יהודה – מקודם.

ומי שמפקד על כל זה – שותק, משלים, מאפשר.

אם זה רמטכ"ל – אין יותר מדינה

איל זמיר אינו כושל רק כמצביא. הוא כושל מוסרית. במקום להחיל פקודות – הוא מיישר קו. במקום להפעיל משמעת – הוא מפחד ממנה. במקום להגן על הדמוקרטיה – הוא שותף לשבירתה.

זה כבר לא צבא ההגנה לישראל. זה צבא ההגנה להתנחלויות. וזה, יותר מהכול, באחריותו.