לצמוח מתוך האפלה האם נוכל ללמוד מהאזהרות ההיסטוריות על הכרה ופיוס בשני העמים?

יש רגעים בהיסטוריה שמרגישים כמו אזהרה שלא נשמעה. רגעים שבהם אפשר היה לבחור בדרך אחרת, להכיר במציאות מורכבת, ולבנות יסודות של פיוס והבנה. ההיסטוריה של המאבק בין העמים בארץ ישראל מציגה לנו דוגמאות כאלו, שממשיכות להשפיע על המציאות המדינית, הפוליטית והתודעתית שלנו עד היום.

כרזה של דוד טרטקובר: פיסת פלנל קרועה עם מגן דוד, בין דגל לטלית. החוטים הפרומים והבד המתפורר מצביעים על שחיקה פנימית – לא רק של הסמל אלא של המוסר והערכים. זהות שנפרמת מבפנים, מדינה שמאבדת את המרקם שמחזיק אותה.

שלושה קולות שהגדירו את תחילת הדרך הכרה ופיוס

בסוף המאה ה־19 נפגשים שני חזונות: מצד אחד בנימין זאב הרצל עם רעיון חד, פוליטי, של מדינה.

מצד שני אדמונד דה רוטשילד שמכיר את המציאות, את המגבלות, ואת הסכנות.

הרצל מדבר על ריבונות. רוטשילד מזהיר: “imperium in imperio” - מדינה בתוך מדינה.

זה לא רק ויכוח טקטי. זו שאלה על מבנה כוח: מה קורה כשפרויקט לאומי נבנה בתוך מרחב שכבר חי, נושם, שייך גם לאחרים?

ובתוך המתח הזה נכנס קול שלישי, חד, מוסרי, לא מתפשר: אחד העם.

הוא מגיע לכאן וכותב את מה שרבים לא רצו לראות: אין כאן ריק.יש כאן אנשים. קהילות. חיים.והוא מזהיר לא מפני עצם הרעיון, אלא מפני האופן: ללא יסוד מוסרי, התחייה הלאומית תהפוך לעיוורון. שלושת הקולות האלה אינם רק היסטוריה. הם יסודות תודעתיים שממשיכים לפעול עד היום.

הרצל מייצר תודעה של דחיפות, של הצלה, של “אין ברירה”.

רוטשילד מציב גבול זהירות מפני כוח שאינו רואה את סביבתו.

אחד העם דורש מצפן הכרה באחר כתנאי לקיום מוסרי.

אבל בפועל רק קול אחד הפך לדומיננטי. הכרה ופיוס

תודעת “מלחמת הקיום” הפכה לשפה, למדיניות, למנגנון. היא עיצבה מערכת שלמה שבה כל עימות נתפס כהכרחי, וכל ביקורת כסכנה.ובתוך המנגנון הזה, נראטיבים אחרים נדחקו החוצה.החברה הפלסטינית שהייתה כאן הפכה להיעדר.

הנוכחות שלה הפכה לבעיה ביטחונית, לא למציאות אנושית.

כך נוצרה לא רק כרוניקה של מלחמות אלא כרוניקה של הכחשה. והכחשה אינה רק סיפור על העבר. היא תשתית של ההווה.

היא מאפשרת שליטה ממושכת מבלי לקרוא לה בשמה. היא מאפשרת אלימות מבלי לשאת באחריות.

היא מאפשרת להמשיך להאמין שפתרון צבאי יחליף פתרון מדיני. אבל המציאות עצמה כבר סודקת את הסיפור.

כי אין הכרעה. יש רק המשכיות של אותו דפוס. עוד סבב. ועוד סבב. ועוד. וכאן חוזרת האזהרה ההיא מראשית הדרך.

“מדינה בתוך מדינה” איננה רק מושג היסטורי.

זו מציאות פוליטית: שני עמים החיים באותו מרחב, תחת מערכת כוח אחת שאינה שוויונית.

זו לא תקלה. זה מבנה.והמבנה הזה לא יכול להחזיק לאורך זמן לא ביטחונית, לא מוסרית, ולא אנושית. מכאן נגזרת המסקנה הפוליטית לא כאידיאולוגיה, אלא כהכרח:הכרה במדינת פלסטין איננה מחווה. היא תיקון.

היא הכרה בכך שהמציאות שנמחקה קיימת.

שהעם שנדחק נוכח. ושעתיד יציב לא יכול להיבנות על שלילה מתמשכת. והיא גם תנאי לפיוס. לא פיוס של שכחה אלא פיוס של אמת. פיוס שמוכן להחזיק שני נראטיבים, שני כאבים, ושתי זיקות לאותה אדמה.

ובתוך כל זה עולה קול נוסף, שלא היה חלק מהדיון אז, אבל הכרחי היום:

הקול האימהי. לא כסמל אלא כעמדה פוליטית. עמדה שמסרבת לקבל את ההיגיון שמייצר עוד ועוד מלחמות בשם החיים.

עמדה שמבינה שכוח ללא הכרה מוליד רק עוד אלימות. עמדה שמבקשת לשבור את הרצף.

כי השאלה איננה רק מה אנחנו בונות כאן כמדינה. השאלה היא איזו תודעה אנחנו משמרות. ואיזה עתיד אנחנו מאפשרות.

שלושת הקולות ההם - הרצל, רוטשילד, אחד העם - מציבים בפנינו גם היום בחירה:

להמשיך במסלול של כוח ללא גבול, של הכחשה, של מלחמה שאין לה סוף,

או לעצור,להכיר, ולבנות מציאות אחרת.

מציאות שיש בה מדינה אבל גם מצפון.

מציאות שיש בה ביטחון בל לא על חשבון חיים של אחרים.

מציאות שבה ההיסטוריה אינה חוזרת כאזהרה אלא נפתחת כהזדמנות.

המלצת קריאה: „מולדת יקרה” מאת שי חזקני מציע מבט נדיר על 1948 דרך מכתבים אישיים של חיילים ואזרחים משני הצדדים יהודים וערבים. דרך קולות חיים מהשטח נחשפת מציאות מורכבת של מלחמה, פחד, אהבה ושאלות מוסר. הספר מערער נרטיבים מוכרים ומזמין להקשיב למה שלא סופר. לקריאה נוספת – לחצו על התמונה.