אף פעם לא איימו עליי שאם לא אגמור מהצלחת יבוא שוטר ואין לי זכרונות ילדות משוטרים. אני לא זוכרת מי בדיוק אמר לי פעם שאני לא צריכה לפחד משוטרים, שהם פה כדי להגן על האזרחים. זה היה כנראה בצעירותי כשגרתי בציריך. לא ששם לא מפזרים הפגנות עם גז מדמיע, אבל שם למדתי לא לפחד משוטרים.
הטור שלי / נורית שרת
אני עדיין לא מפחדת מהם, וכששוטר מתקרב אליי בהפגנה, כמו אתמול בפינוי המצור בבלפור, אני אומרת בתקיפות כמו שלמדתי מענת מהאמהות: ׳׳אל תגע בי׳׳ והוא לא נוגע בי. האפוד הצהוב, המבט ושיער השיבה משרים כנראה ארשת אחרת והם לא נוגעים בי. אתמול אפילו עבד נערני המם אותי. עמדתי על חומה של בית וצילמתי את הפינוי כשהוא נגש אליי וביקש ממני לרדת ולעזוב את השטח. הנהנתי והמשכתי לצלם גם כשהוא נגש אליי שוב, הפעם נעמד ממש מתחתיי, הסתכל אליי בחיוך חם ובעיניים טובות הושיט יד ושאל ׳׳לעזור לך לרדת?׳׳ המומה עניתי ׳׳לא תודה׳׳ המשכתי לצלם וירדתי בעצמי אל המדרכה. רק כשהייתי למטה ראיתי שלא לחצתי על צילום והשוט הזה נשאר חרות אצלי בזכרון.
אז עבד נערני האלים יכול לחייך?
ומה על כל אותם שוטרות ושוטרים שדוחפים, מכים, בועטים, חונקים ומתנפלים על המפגינים. גם הם יכולים לחייך בעיניים טובות?
בחמישי שעבר בתל אביב, השוטרים היו אלימים במיוחד. הקצין האחראי מאיר סוויסה התחיל כרגיל באיומי סרק. בכל פעם שצומת נחסם על ידי המפגינים שוטר כרז שצריך לפנות את הצומת תוך שלוש דקות אחרת יחולקו קנסות. הצומת לא פונה ודבר לא קרה. אבל כשהתהלוכה צעדה מזרחה על החשמונאים, ארבע סוואנות של משטרה ומשמר הגבול עקפו אותנו וליבי בישר רעות. וכך כשסוויסה צועד בראש הוּבלנו לרחוב קטן ושם השוטרים עמדו בשורה וחסמו את המעבר. שורה של מפגינים נעמדו מאחוריהם, הדהדו את השורה בהומור הפגנות חביב. אבל החיוך נמחק מהר כשהשוטרים התנפלו על הצוללת בדחיפות ובסכינים ובצעו מעצרים. בבת אחת האווירה השתנתה ומשם זה רק הלך והחריף.
התהלוכה פנתה אל ביתו של אוחנה. ולאחר מחאה קצרה ברחבה ליד הכניסה לבניין עם נאומים על דמוקרטיה, המשטרה כרזה שיש להתפנות. ובעוד האנשים מתרחקים השוטרים החלו לדחוף. ובסמטה המובילה לכביש הראשי, שם היו כבר קצינים נוספים ובכירים האלימות שברה שיאים.
כמה שלא אתאר את מה שהיה שם, אי אפשר להעביר את זה. כי גם מי שיושב בבית וצופה בשידורי הלייב ובסרטונים ובתמונות שמגיעים לתקשורת, רואה ומזדעזע, צופה בזה מהמרחב הבטוח. אולי שותה כוס תה, מכורבל בשמיכה על הספה ומרגיש שהוא יחד איתנו. אבל הוא לא קופץ הצידה כדי להגן על עצמו מדחיפה של שוטר ולמחרת מרגיש את הגב התחתון. הוא לא רואה את המבט האטום בעיניים של השוטרת. הוא לא מוטרד מהשוטרת שמסתובבת כל הערב עם טלפון נייד על מוט ומצלמת.
הוא לא מריח את ההמולה. הוא לא הולך מהר כדי שאף שוטר לא ידחוף אותו ובדרך רואה בחורה נשענת על מעקה בוכה. הוא לא מחבק אותה ושואל ׳׳מה קרה?׳׳ והיא עונה בבכי ׳׳למה הם אלימים כל כך?׳׳ ואז אומרת ׳׳אני בסדר׳׳ וממשיכה ללכת. הוא לא רואה בחור צעיר עומד המום ואומר לו לבוא איתך כדי ששוטרים לא יכו אותו והוא עונה ׳׳קיבלתי מכה בראש משוטר׳׳ וממשיך לעמוד. ואני פוקדת עליו להשען עליי ולבוא איתי הצידה ומוליכה אותו החוצה מאזור הסכנה וכששוטר מתקרב נוהמת עליו: ׳׳הוא איתי׳׳ והשוטר פונה והולך הלאה. עד שגבר מבוגר אוסף את הנער ובחיבוק לוקח אותו הביתה.
והקצין הבכיר שמאיים בקנס של אלף שקל על מי שלא מתפנה מיד. והקצין הפחות בכיר שצועק ׳׳יאללה הביתה׳׳. והשוטרים שמכים את אור-לי ברלב. והשוטרים שדוחפים את קטי. והשוטרים שמכים את שי. עוצרים אותו, מכניסים אותו לניידת ובדרך לתחנת המשטרה מוציאים אותו ומשאירים אותו לנפשו באחד מרחובות העיר. והוא, מוכה וחבול מפנה את עצמו לבית חולים.
ויש לי עוד סיפורים ועדויות וכמובן לא רק לי. גם לכל אחת מ׳אמהות נגד אלימות המשטרה׳ ולאינספור אזרחים המקיימים את זכותם הדמוקרטית ומוחים. יותר מחצי שנה של מחאה ודומה שאין ויכוח שהאלימות היחידה היא מצד המשטרה. בימים האחרונים אנחנו רואים מה זאת מחאה אלימה, בהפגנות של החרדים והמתנחלים.
אנחנו לא כאלה.
אמנם אתמול היה המצור החמישי על בלפור. קבוצת מוחים שוב הפתיעה את המשטרה והגיעה עד לוילון השחור ברחוב סמולנסקין. אבל מה שהם עשו שם לא היווה סכנה לאף אחד. עמדו וקראו קריאות בגנות נתניהו ובעד הדמוקרטיה. זה כנראה עד כדי כך מסוכן שתוך זמן קצר הרחוב התמלא בשוטרים. כמעט על כל מפגין היה שוטר. שנים עשר אנשים נעצרו.
יד אחת שבורה. מפגינים, עיתונאים וצלמים פונו באלימות. ואז כשהכל נרגע וכולם עברו לכיכר פריז להמשך ההפגנה השבועית הכיכר היתה ריקה משוטרים. לא חסימת צמתים כדי להגן על הצועדים מפני נהגים דורסניים. לא חטיפת משרוקיות וזמבורות. לא קנסות על חסימת הכביש ולא מעצרים. כי באותו הזמן היתה הפגנה גדולה של המתנחלים. וכיכר פריז נותרה שקטה להפגין וללכת הביתה כמו שאפשר היה לעשות במשך כל אותם חודשים.
דניאל
בינתיים כל העצורים שוחררו. חלקם אחרי עשרים וארבע שעות במעצר. רובם ללא ערבות וללא תנאים מגבילים מיעוטם עם הרחקה זמנית מרחוב סמולנסקין. ושוב בית המשפט ביטל את הדרישות המופרכות של המשטרה.