30.1.2021 מוצ"ש. ירושלים. משטרת ישר-אל הלב
ארבע אימהות ואני איתן "תופסות קו" בקצה הצעדה להפריד בין רכבים למפגינים.
צילום: נורית שרת
השוטרת אז-אולי
על שדרות בן -צבי ליד גן סאקר מצלמת וידאו מתעדת את אחת הצועדות המתמידות והמבוגרות ביותר בצעדה. ילד צועק מהגן: "אמא! אני רוצה להיות בחדשות". אני ניגשת אליו: "אני לא מהחדשות אבל יש לי לבבות."
מצטרפים אליו עוד שלושה חמודים. מתחילה חלוקת לבבות כולל לבבות ספייר לאחיות שבבית. "כל הכבוד לכם" אני אומרת. הילד שרצה להיות בחדשות אומר לי: "אני כבר הייתי בשתי הפגנות." "באמת?" "כן, כי הם לא הקשיבו לאריתראים." "אתה אריתראי?" "כן." "כל הכבוד."
כמה סיפורים. כל אדם בדרך עולם ומלואו. ממשיכים ברחובות על מי מנוחות. עושים סיבוב. מגיעים לרחוב הפורצים. משטרות. מעצרים. יש שם גדר של בית. פותחים את השער להכניס עצורים. בשנייה יש דחיפות. עומס. אני כבר מכירה כמה מהשוטרים מקרוב. אפילו אחד מהם מקבל ממני לב על הכפפות אפילו שאסור לו כל הפגנה ופתאום אנחנו בתוך הבלאגן צפופים צפופים קרובים קרובים וההיכרות של הצחוקים נראית רחוקה.
המשקפיים נמעכים על הפנים. מפגינים באים להגן עלי אבל היי התפקיד שלי הוא להגן. הפקק משתחרר. כולם ממשיכים. עולה לי בכי. אני ליד השוטרים. יש מפגין שחמק להם מהידיים. הם רוצים לתפוס אותו. אני עומדת, מקשיבה. "בבקשה תזוזי". זזה. י לד רץ אלי בשמחה. אני כבר על האופניים. מראה לי את הלב הארוג מכותנה שהילה מכינה ונתתי לו בתחילת הצעדה ואומר לי עם חיוך מאוזן לאוזן: "לב." זה הדבר הכי תמים ומתוק אחרי בלאגן כזה. אני אומרת לו בחזרה: "לב." "תזכיר לי שוב איך קוראים לך?" עונה לי. "ואיפה ההורים שלך?" "לא יודע"...."אתה לא יודע?" "לא". הוא לא נראה מודאג. "אז הם לא יודעים איפה אתה?" "לא". אוקיי, בוא נמצא אותם. אמא מהאמהות מגיעה, הילד הולך איתה. נותנת לי את המספר טלפון שלה ואני רוכבת על האופניים למצוא את ההורים שלו. המגפון הראשון שמגיעה אליו אומר את שמותיהם. הם מיד ניגשים. איחוד. לפתע השוטרים מרחוב הפורצים מגיחים באנרגיה מלאה. כבר בלי מעילים. אני איתם. (אפילו שהם מעיפים אותי לצדדים)הם מאתרים את מי שחמק מידיהם בפורצים ותופסים אותו ישר לתוך הואן. אגוטריפ. מסתבר שבזמן שאיחדנו ילד עם משפחתו מכתז"ית פעלה. אנשים רטובים. החוק מקפיד על בריאות הציבור אפילו מחלק קנסות בשמו על אי עטיית מסכה. דרך אגב להיות רטובים בליל חורף ירושלמי יכול להעלות את אחוז התחלואה (והנחישות) . סכינים נשלפו ע"י שוטרים לפוצץ צוללות ונכנסו ביד של מפגין. חסמו את הדרכים. אני עוברת עם כל השוטרים כאחת מהם לצד השני של המחסום. אחד מהם שאני לא מזהה פתאום אומר לי: "מה עם השיר שלך?" "מה ? אתה היית זה עם הקסדה בהפגנה לפני כמה חודשים?" "כן". דיקלמתי לו שיר בלב הפגנה סוערת ברחוב יפו. הוא היה על אופנוע אז היה עם קסדה. לכן לא זיהיתי. בפעם ההיא דיקלמתי לו אותו פעמיים. כי היה המון רעש והוא רצה לשמוע את כולו. עכשיו דיקלמנו יחד. השלמנו זה את משפטיו של זו אם נעז להתבונן עיניים לעיניים לב ללב רגליים יציבות נשימה מבט איתן נותן ומקבל מקבל ונותן
הוא לא זכר את המילה האחרונה. אמרתי לו: נו, מה נותנים ומקבלים, מקבלים ונותנים? וכל שורת השוטרים ענתה יחד: אהבה.
חזרתי לקחת את האופניים. עוד שורת שוטרים. שתיים ממוצא אתיופי, אחד דרוזי ואחד ממוצא אשכנזי. התחלנו לדבר על המשמעות של השמות שלהם. הדרוזי משמעות שמו עמוד שדרה, אחד אחר אושר, אחר- נשגב, אחר- שופט. כל אחד ושמו. וסיפורו. כולם מנסים לעשות את הטוב ביותר. אנשים עם הומור ( תנאי ראשון לסיכוי לשינוי), ממלאים פקודות ובין לבין לגמרי בגובה העיניים. מחפשים קשר. הכל מעורבב. הטוב והרע. האילמות והאלימות. ההשרדות שטבועה בנו להגן ולתקוף. איך הגענו לכאן? השתלשלות של אירועים שמבקשים רפואה. האם משטרת ישר-אל הלב תמימה? רוב הסיכויים שכן. אבל היי, מי אמר שתמימות לא יכולה ליצור שינויים? תודה לכל הא.נשים הנפלאים שמתמידים נוכחים, מובילים ומשפיעים מקווה שכל הלבבות חמים ובריאים.
**דו"ח - דיון וחשיבה ע"א- על אהבה השוטרת אז-אולי. שם משפחה: יהיה יותר טוב. ממשטרת ישר-אל הלב. ל ש י ר ו ת כ ם
סוף משמרת מפגש עם צעירים אחד מהם מספר שהוא חרדי לשעבר שבגיל 16 עזב את הישיבה הסתבך עם המשטרה עבר בכלא ובמוסדות לעבריינים ועכשיו רוצה להקים מועדון לנערים שנשרו ממסגרות חרדיות כדי לרפא ולמנוע השתלשלות כואבת של ארועים. כל אחד ממלא את חלקו בפאזל של החיים.