בשבוע שעבר נסענו, קטי ואני, לערערה לאוהל המחאה שהוקם מול משטרת עירון בעקבות הרצח באום אל פאחם ביום ששי שעבר בצהריים.
הטור שלי / נורית שרת
מוחמד נאסר חמד חזר הביתה מהפגנה בצהריים ונרצח. עוד אבל נוסף על הכאב של תושבי העיר. בעקבות הרצח היתה הפגנה נוספת אחרי הצהריים. הפגנה שפוזרה עם מכתזית ורימוני הלם.
נסענו לואדי ערה. נכנסנו לאוהל הגדול והתקבלנו במאור פנים. התיישבנו ליד כמה נשים שישבו בפינה והתחלנו לדבר. מיא, נרגי׳ס וכאוכאב. סיפרנו להן מי אנחנו ומה אנחנו עושות בהפגנות. שלושתן ביקשו מיד אפודים צהובים ונוצר ביננו קשר. דילגנו על שעות של שיחות חולין, על שיתוף בסיפור החיים, הרקע המשפחתי והמקצועי. חיבוק אמיץ, תמונה משותפת ודימוי יוצר מציאות.
האוהל התמלא באנשים, בעיקר גברים. וגם כמה נשים מ׳נשים עושות שלום׳ וכמה אנשים שאני מכירה מהמחאה.
אחד המארגנים בירך את הנוכחים והיו כמה נאומים. ישבתי ליד נערה שתרגמה לי את עיקרי הנאומים שמהם לבושתי הבנתי רק מילים בודדות. בין הנואמים היתה גם קטי שהציגה את ׳אמהות נגד אלימות המשטרה׳ ודבריה התקבלו בקשב רב.
ואז סירין, הנערה הביישנית שישבה לידי נעמדה מול הקהל הרב הזה ודיברה בלהט. הבנתי שהיא אמרה אחיותיי ואחיי ומשטרה, אבל המילים לא היו חשובות. עצם זה שבחורה צעירה עמדה ודיברה מול הקהל הזה, שרוב רובו גברים והיא לא רק אישה אלא הצעירה מכולם, היה אירוע יוצא דופן.
כשהיא סיימה לדבר היתה התרגשות באויר. אביה עמד לידה גאה בביתו שהעזה לדבר ולהביע ביקורת על המצב הקשה של האלימות בתוך החברה הערבית ויחס המשטרה אליהם. המשטרה שמפעילה בו זמנית שיטור חסר ושיטור יתר. שיטור חסר נגד האלימות בחברה הערבית ושיטור יתר בהפגנות המחאה נגד המשטרה. כשיש הפגנה בחברה הערבית השוטרים ממעטים להתקרב למפגינים. כאן משתמשים באמצעים לפיזור הפגנות מרחוק. מכתזיות, בואש, רימוני הלם ואינני יודעת מה עוד.
מי שחווה פעם פיזור הפגנה עם רימון הלם יודע כמה שזה מפחיד. זה קרה לי פעם אחת, ב- 2002 בהפגנה שאורי אבנרי ו׳גוש שלום׳ ארגנו כדי להעביר תרופות ומזון לרמאללה הנצורה. צעדנו מאות אנשים בכביש הרחב ושרנו We shall over come ופתאום שמעתי בום. חשבתי שטנק יורה עלינו. מבוהלת רצתי הצידה כמו כולם ואז חטפנו גז מדמיע. אנשים זרקו אלינו בצלים מהמרפסות וזה הרגיע את הצריבה בעיניים. ההפגנה נמשכה ושם ראיתי לראשונה במו עיניי אלימות של חיילים נגד אזרחים, אבל זה סיפור לפעם אחרת.
החוויה הזאת נצרבה כה עמוק אצלי ששנים ארוכות אחרי זה לא השתתפתי בהפגנות.
אתמול נסענו לאום אל פאחם ממנה יש לי עד כה רק זכרונות נעימים מביקורים בגלריה של סעיד אבו שקרה.
הצטרפנו למפגינים שעמדו מול תחנת המשטרה בעיר. בתחילה עמדתי ליד קבוצת נשים. קבוצה קטנה שעמדה וקראה קריאות במקהלה נפרדת בקולות גבוהים כהד קלוש לבסים העמוקים של הגברים.
שוטרים צפו במתרחש. מימין בגבעה מאחורי גדר, משמאל על גג תחנת המשטרה. כרגיל צופים ומצלמים. אבל הם לא היו השוטרים היחידים. שורה ארוכה של שוטרים עמדו כחומה בצורה והגנו על תחנת המשטרה. שוטרים ושוטרות עם קסדות מגן, חגורות עמוסות ציוד ושכפ׳׳צים עמדו מול הקהל הקורא קריאות בגנות האלימות.
ואז איש אחד הניף תמונה ובה ארבעה דיוקנאות. הקהל כולו קרא בקצב קריאות בערבית ואז: ׳׳אין מצפון, אין מצפון׳׳ בעברית.
עליתי על מדרגת בטון נמוכה בתחתית הגדר כדי לצלם את הקהל מזוית גבוהה יותר ומגבני׳׳ק צעיר ועדין למראה פקד עליי לרדת. נשארתי אוחזת ביד אחת את המצלמה וביד שניה את הגדר והוא שוב פקד עליי לרדת. המשכתי לצלם ורק כשאמרתי לו שאצלם רגע וארד הוא הניח לי. כשהקריאות פסקו פניתי לאדם שעמד לידי וביקשתי שיתרגם לי מה היו הקריאות. ׳׳זה האבא של מוחמד נאסר חמד שנרצח בשבוע שעבר. התמונות הן של ארבעה נרצחים מהמשפחה׳׳.
הודיתי לו ובו במקום החלטתי לחזור ללימודי הערבית.
הקהל התפזר בקריאות ׳׳נהייה כאן בכל שישי׳׳. והשוטרים סגרו שורה כשמאחוריהם מכתזית.
למטה ליד הכיכר קבוצת נשים קראו קריאות בגנות האלימות. שאלתי את אחת מהן האם היא מפגינה כבר הרבה זמן והיא אמרה לי שהנשים מתחילות לצאת להפגין. עד עכשיו רק הגברים הפגינו.
כאוכאב חברתינו ממאהל המחאה פגשה אותנו עם קופסה מלאה עלי גפן ממולאים. מתנה לקחת הביתה. ׳׳שימו קצת עגבניות ומים ובשלו כשעה על אש נמוכה׳׳.
גם נרג׳יס באה להגיד לנו שלום וקבענו להפגש בהפגנה בשבוע הבא.
פגשנו את ינאל תושב העיר שאנחנו מכירות מההפגנות בבלפור. הוא הזמין אותנו יחד עם חברים וחברות נוספים, יהודים וערבים, אליו הביתה.
בבית פגשנו את הוריו, רנא וסעיד ואת אחיותיו ואת בת דודתו סירין.
סירין סטודנטית ליחסים בינלאומיים ופעילה פמיניסטית התעניינה בפעילות שלנו, וגם איתה קבענו להיפגש בשישי הבא.
בזמן שדיברנו נפתח שולחן והוזמנו לארוחת צהריים ומעל צלחות עמוסות כל טוב המשכנו לדבר על קורונה והפגנות, מתכונים ותוכניות לעתיד.
ינאל קיבל הודעה שתהייה הפגנה גם אחרי הצהריים, אבל היו לנו כבר תוכניות אחרות ונפרדנו מכולם.
בלילה ראיתי שההפגנה של אחרי הצהריים פוזרה באלימות. ראיתי סרטונים ובהם אנשים נסים מרימוני הלם. ראיתי שוטרים על אזרחי יוצאים ממכונית פרטית רצים לכיכר ו׳קוטפים׳ משם נער ודוחפים אותו למכונית. היו חמישה מעצרים וביניהם עידו אחד. עידו שפגשנו אצל ינאל בבית.
בינתיים עידו ועוד עצור שוחררו. ראיתי את עידו בוידיאו שצולם כשיצא מהמעצר. הוא סיפר ששוטרים על אזרחי הגיעו פתאום ולקחו אותו למכונית ולתחנת המשטרה. הוא סיפר על רימוני הלם ובואש שהתחילו פתאום ללא כל אזהרה. זה לא כמו אצלנו. בבלפור וגם בתל אביב כורזים קודם כמה כריזות אזהרה. מכריזים שהתהלוכה אינה חוקית. מכריזים שצריך לפנות את הצומת. לעלות למדרכה או להכניס את הזמבורה לתיק.
אבל מול הערבים משתמשים בכוח אחר. נראה שהגיע הזמן לחבר בין קצוות החברה שלנו. זה כבר לא הם הערבים מול המשטרה והם יוצאי אתיופיה מול המשטרה וההם האחרים. עלינו לתמוך בנפגעי האלימות ולהיות יחד נגד אלימות המשטרה.
הערב זו השבת ראשונה מזה שבעה חודשים שלא יצאתי להפגין. תכננתי להתפנק וללכת להפגנה בהבימה, אבל בסוף נשארתי בבית. קבוצות הווטסאפ שלנו רוטטות ומגיעים דיווחים מירושלים על אלימות משטרה. מעצר, פרשים על סוסים ומכתזית. המשטרה הפעילה את המכתזית ללא אזהרה, והשפריצה את המים הכחולים בקור הירושלמי.
גם כן פינוק, לשבת בבית ולראות את האנשים חוטפים זרנוקי מים לפנים. לקרוא את הידיעות על המפגין שנפגע בעין ופונה לבית חולים. על הצלם שחטף זרנוק לראש. אז גם אותנו הם לא מזהירים. ובתל-אביב צעדה נינוחה, שרים שירי מהפיכה באבן גבירול ובכיכר דיזנגוף ומתפזרים בשקט הביתה בכיכר הבימה.