בכל בוקר אני משתהה עוד כמה דקות במיטה, האטה בתוך מציאות חיים אינטנסיבית בחודשים האחרונים, בניסיון לבדוק אולי בכל זאת זה חלום בלהות. אבל כמה דקות במיטה לא באמת מוחקות את מה שמתחולל פה. בזמן שישנתי, אין לי ספק שבמהלך שנות שלטונו, הנאשם בנה את מערך השחיתות וכינס כת מעריצים שטופי מוח. הוא סילק את כל מי שמחה, ועטף עצמו בעדת מנבלי פה. הוא שיסה. הוא חרב. הוא קלקל והרס. וכשהתעוררתי, בחודשים האחרונים מאז קמה תנועת מחאה, הוא החל בספין מטורף של יסוד דיקטטורת ביביסטן.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
עיכובים באישון לילה של פעילי מחאה, החרמת הטלפון הנייד, מעצר נותני עדות על מעשה דריסה וחקירה באזהרה על הפרת סדר. ובמקביל ביביסטים אלימים שהסתובבו ברחובות עם סכין שוחררו. היוע״מ סגר את פרשת הצוללות שהיא מהפרשות האפלות ביותר ומערבת בגידה. אלימות חריפה נגד מוחים. הגבלת זכויות יסוד בתואנת קורונה. שרים מתירים את דמם של אזרחים על ידי התבטאויות בוטות ובהסתה. שר שאמון על ביטחון הפנים קורא לפגוע בבטחונם של חצי מהעם. שרה לשוויון חברתי ניצלה את חסינותה ומפרה הנחיות בעוד האזרחים מואשמים. תקשורת ממסדית ממומנת בידי תומכיו. והוא החליט להבעיר הכל בדרכו למטה, רוצה לומר תמות נפשי עם פלישתים. כאזרחית שומרת חוק, בת 54, נחשפתי בחודשים האחרונים לאלימות קשה (צלע סדוקה באדיבות שוטר), עוכבתי לחקירה שלא התקיימה (ולהנחתי רק כדי שיהיו להם הפרטים שלי), יס''מניקים לעגו לי וקיללו אותי בביטויים שלא אחזור עליהם. ביביסטים קראו לשלוח אותי למחנות ההשמדה, לאנוס אותי. חברים טענו שאני מגזימה, ויש הטוענים שאני מסיתה. בני משפחה שנאלמו ונעלמו נוכח סיפוריי. אלה חיי בחמישה עשר השבועות האחרונים. ועכשיו כשאני במיטה עוד כמה דקות - זו המציאות לא חלום בלהות. ואף על פי כן, ולמרות הכל אני פוגשת ישראלים אחים בשעתם היפה- צעירים נחושים, שבטיות רב גילאית שעומדת כנגד כל אמצעי שהנאשם וחבר מרעיו ימציאו. חבורת אמהות מופלאות ואהובות שקמו להגן, מאות אלפים שבחרו לומר 'לך'. נאשם בפלילים לא יכול לנהל מדינה, בטח לא במשבר, תן למישהו אחר לנהל, צא לנבצרות. בכל פעם שאני ברחובות, אני יודעת שאני לא לבד, ושהפעולה הזאת משמעותית. וזה כשלעצמו עוזר לעבור דרך הזוועות האלה. ובתוך המסע הזה לעיתים אני מאבדת את הדרך, ואז ממשיכה, נחושה להמשיך. הגיע זמן לקום מהמיטה. הגיע זמן לקום כעם.
צילום: נורית שרת