אנחה
ועוד אחת.
בדרך כלל יום ראשון הוא יום הנפילה, זמן עיכול אירועי סוף השבוע. באמפליטודה של החוויות זה יום השפל. ההתאוששות מתחילה אי שם ביום שני לעת ערב.
ביום ראשון אני כותבת את אירועי השבת. זו דרכי שלי להתקרקע, להנכיח את מה שנחווה. זה אמיתי? לא יכול להיות.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
עד אמצע יולי חוויתי אלימות רק בסרטים (וגם אז עצמתי עיניים וביקשתי שיגידו לי כשזה יעבור), זה התרחש בעולמות מקבילים. האמנתי בסדר עולם מסוים, אם כי נלחמתי על דעותיי הפוליטיות. אבל נלחמתי מהכורסא. מאז אמצע יולי אני חווה את זה במציאות ישר לפנים, לצלעות (זוכרים את זו שנסדקה?) מבינה שחיי השתנו לבלי הכר ושרבים מחבריי לא באמת מבינים את עוצמת השינוי.
אתמול ציינו את 25 השנה שמפרידות בין הרצח ההוא לתחושה שהרצח הבא מעבר לפינה. בשבריר של תום לב האמנתי שהיום יהיה טוב. הרי נדליק נרות ונשיר שיר שלום ומה כבר יכול להשתבש. מסתבר שגם ביום כזה חברו להם שני גורמים לפגע - משטרע (זה מריח רע, זה מתנהג רע, אז זה רע) וכת משולהבי הנאשם ששפתם היא שפת הידיים, הגז המדמיע, הסכין ואיומי הרצח.
מזה זמן המשטרה מפעילה את הימ''ר, את יחידות המודיעין שלה (שבד''כ פועלות לאתר אשמים בפשעים חמורים), לתעד ולקטלג מוחים. הסמויים מבקשים לדעת מי מוביל את המחאה. הם מטרידים, מפעילים כוח ומנסים לשבור את רוח המפגינים. לא בטוחה שמישהו עוצר לרגע ושואל- אלה הם באמת אויבים? למי הם מהווים סיכון? במי יפגעו?
ניתנה פקודה והם מבצעים. מורתי מבית הספר היסודי נהגה לומר- ואם יגידו לך לקפוץ מהגג אז תקפצי? כנראה הם כן.
פרק א׳ - זה התחיל בשעות הצהריים המאוחרות, חברי 'חקירה עכשיו' יצאו לעוד פעולה המוקדשת לפרשיית הצוללות. הם יצאו לצעדה ממחלף חמד ועד לכיכר ציון במסלול שנבדק מראש, מחוץ לכביש 1, כך שלא יסכנו איש ולא יעברו על החוק.
לאחר צעדים ספורים כוחות יס''מ הגיעו ועצרו את ההליכה.
עצרו את רועי פלג, את אפרת ספרן חברתי ל'אמהות נגד אלימות המשטרה' על שתיעדה ואת אמיר גולדשטיין בן זוגה.
הם נחקרו במשך שש שעות בתחנת המשטרה בבית שמש, סירבו לחתום על תנאים מגבילים, ושוחררו רק בתום ההפגנה בבלפור באשמת קשירת קשר לביצוע עוון ובערבות עצמית.
והכל בגלל דגם של צוללת ושני טילים מפלסטיק.
צפיתי בשידור החי של אפרת. ראיתי את ידו הגסה של השוטר שחטף לאפרת את הנייד. שמעתי את הדרישה להזדהות. ואז השידור נקטע והתחלתי להבין מה מחכה לנו בירושלים.
פרק ב׳- כיכר ציון. כיכר ההסתה מלפני 25 שנה עת עמד הנאשם על המרפסת מול קריאות מפורשות לרצח רבין ולא מצא לנכון להפסיק אותם. בחיוך זחוח הוא נתן בעקיפין אישור. אפשר להתווכח על אחריותו, אבל שתיקה מאפשרת לדברים אפלים להתרחש, בטח אם אתה מתיימר להיות מנהיג.
אלפים גודשים את הכיכר ואת רחוב יפו. שרים ומתופפים. השותפות למאורעות המחאה יוצרת איזו תחושת שבטיות ותקווה שטובה לי. אני זקוקה לזה במציאות חיי החדשה והריחוק מחבריי.
יצאנו לדרך לבלפור. קריאות קצובות ונחישות. בתוכי סיננתי לשוטרים שראיתי בדרך- לא אוהבת אתכם, לא מאמינה לכם. יש ימים בהם מתקשה להיות אמפתית למי שפוגע בי, ושעוצר את חברתי. היום הלביאה לא שקטה.
כיכר הדמוקרטיה שפעם קראנו לה כיכר פאריס התמלאה בנחשולי אדם מצעדות שהגיעו מקינג ג'ורג ומאגרון.
והפעם 22,000 איש.
על המרפסת המוגבהת עמד הפיקוד בעמידה המסורתית של רגליים פסוקות וידיים שלובות. כאילו זה הופך אותם ליותר ברי סמכא ונחושים.
אני מסתכלת על מפקד משטרת מוריה מר יעקובי. בעבר הוא ניסה להתייחס בכבוד למוחים. עכשיו הפך עורו או שקיבל פקודה ונהייה אלים. מנכס לעצמו מפגינים כרכושו הפרטי. צועקת לו (לא שמע)- לא מאמינה לך יותר. אני אויבת שלך? היום אתה שלי. נמאס לי מסמויים. מהאיסוף והקטלוג (כן גם אני מקוטלגת). נמאס לי שמפגינים בצמתים מופקרים. נמאס לי.
איזה מזל שהכיכר מלאה באנשים שלרובם אני יכולה להאמין. מתנדבים מחלקים נרות וצמידים. חלוקת הנרות מאפשרת לי להביט באנשים, להפוך אותם ממסה לפרטים. מקפידה לחייך, להחליף מילים, להביט בשלטים. לספוג את תחושת הביחד הזו.
אני מציעה נר לסמוי- רוצה שילך עם התחפושת עד הסוף ויצטרף אלינו להדלקת נר זכרון. ככלות הכל אנחנו חיים באותה מדינה שבה נרצח ראש ממשלה. הוא מסרב בנימוס ומפנה את הגב. אולי נבוך? אני מקווה.
בעיבורו של בליל הקולות מוטלת פצצת סירחון בכיכר ונוצרת קרחת ריקה מאנשים. ואני חושבת - הסירחון האמיתי הוא בבלפור. מסתתר מאחורי מסך שחור ומוקף גדודי מאבטחים. שם הסירחון, שגם כביסות בבית הלבן לא יעלימו.
בתשע וחצי מכריזה המשטרה שהזמבורות והתופים אסורים. עד תשע וחצי הן היו זמבורות. מעכשיו כלי טרור. הקהל מגיב בבוז ובקריאות כלפי דורון ידיד. הרבה אנשים מצטרפים לקריאות. ציבור גדול שקורא בקול- אין אימון!
המפקדים שולחים זוטרים לנוע בינינו כדי להחרים זמבורות פלסטיק ותופי מרים. כולנו חווים את הגיחוך. ואני מניחה שהשוטרים חווים את הבושה.
מדליקים נרות- אלפי נרות. חלקם בכתובות, חלקם בטור מאיר ארוך. באנו לומר - זוכרים. באנו לבקש סליחה. שירת שיר לשלום מתפשטת בכיכר.
והשוטרים? לרגע קיוויתי שיעצרו לדקה דומיה. אבל לא. יש פקודה למלא.
מיד אחרי ההדלקה, מתחילה זרימת המונים על אגרון אל צעדה.
גדודי יס''מ וסוסים, מוזעקים. ''הטרוריסטים'' יצאו לדרך ויש לעצור אותם. בכל אמצעי. השלכה מגדרות, דחיפות, חסימות. סמויים מתנפלים על שי, ככה זה כשאתה גבוה ויש לך מה לומר. בישראל אוהבים אותנו שפופי קומה וצייתנים. סשה, הבחור המדהים שבדרך כלל מנקה את הכיכר בסוף הפגנה, מנסה להגן עליו. מרביצים לשי חזק. לסשה בועטים בראש. הסמוי נס אל משטרת לב ירושלים, מפקיר את סשה מדמם מראשו. באצבעות רועדות ובדמעות אני מתעדת. רועי, בתחפושת של ביבי, מטפל בסשה, לצידי בחורה מזעיקה אמבולנס. ואז מגיעים היס''מניקים. באופנועים וברגל ומפנים אותנו לצדדים כדי לאפשר לרכבת הקלה לעבור. אני נדחפת על ידי כמה מהם, זו דרכם לפנות, וצורחת - ''אל תיגע בי. פשוט אל תיגע בי. אני זזה, אבל תוריד את הידיים שלך ממני''. ביביסטים וסתם סקרנים ממלאים את האיזור שהיינו בו, ואני מבחינה שאנחנו שוב בכיכר ציון, כמה סימלי. שמחה לזהות שדפנה ונעמי מהאמהות הצטרפו. אני לא לבד. היס''מניקים מתחילים לדחוף אותנו- משני הצדדים. קטלינג. דוחקים ודוחסים. מרביצים ובועטים. אני צורחת, אבל כמו בסיוטים קולי נאלם. יוצא לי קרקור קלוש שכזה. ובקול מקרקר אני ממשיכה לזעוק שנמאס לי מהם. אני לא האויב. מאחורינו ביביסטים מתהלכים חופשי, קוראים קריאות. עומדים על נתיב הרכבת. את המפגינים דוחקים למכלאה בפינת הרחוב. לא מוכנה להיכנס למכלאה, להיות מוקפת ביס''מניקים פסוקי רגליים ושלובי זרוע. ככלות הכל צאצאית של פרטיזנים. אותי לא יכניסו לגטו.
ופתאום המכלאה נפתחה. אפרת מדווחת ששוחררה. גם רועי. כותבת לה שאוהבת אותה ושהיא הייתה איתי פה.
בבת אחת כל הנחישות נטשה אותי. אני יושבת בכיכר ציון. מתפכחת עוד קצת.
נאוה דואגת, היא באה לקראתי. מכוונת אותי בטלפון על בן יהודה בין ביביסטים מאיימים. אני מזדקפת. זה לא יהיה מצעד הבושה שלי.
אני עייפה ודי מיואשת. נעה אל האמהות בצהוב לחיבוק, עוגייה, מים ותחושת משפחה. יושבות יחד עם דניאל בנה של תמי שהיה עד למעצר האלים של שי.
במדרכה לידנו עובר ביביסט מוכר בירושלים.
אור-לי ברלב מותקפת על ידי ביביסטים בתום ההפגנה בבלפור ויס''מניקים מסתכלים ומתעלמים.
הכתובת על הקיר.
הכתובת על הקיר.
25 שנה עברו וזה רק מחמיר.
היום התאוששות.
עבודה.
פלפל ממולא טעים שהכנתי.
שמש.
קפה.