קיוויתי לערב שונה מזה שחוויתי בשבוע שעבר אז הגיעה האלימות לשיא. בשבוע שחלף ספגה משטרת ירושלים קיטונות של ביקורת. ברור היה, גם עקב התנהלות המשטרה בהפגנה בתל אביב, שמשהו חייב להירגע. כוחות הביטחון הגיעו מתונים יותר, ליווי התהלוכה היה מאופק יותר, המחסומים היו מאווררים יותר.
דפנה עפרון
זה לא שלא היו רגעים שהרגשתי שכל מה שדרוש זה ניצוץ קטן ותיכף זה יתלקח. הרי ידענו שהמכתזית בהמשך הרחוב והפרשים מחכים ברחוב צדדי. לשמחתי זה לא התדרדר, האיום לא מומש, היצרים לא התלהטו, האלימות לא התפרצה ובסך הכל האירוע היה מוכל ומנוהל.
הרגעים המרגשים ביותר היו כשקהל אלפים ישב בדממה, עוצמה שקטה ורכה, אחדות, שאני בטוחה שגם השוטרים והמגבניקים והיסמניקים והסמויים חשו בה.
ב 00:02 ביקשה המשטרה לפנות את הצומת, על מנת לאפשר תנועת כלי רכב. חלק מהגרעין הקשה בחר שלא להישמע להוראה. הם לקחו על עצמם את האחריות לשאת בתוצאות.
הפינוי בכוח לא אחר לבוא, אבל היה הפעם מאופק יותר. המפגינים הועברו אחד אחרי השני על ידי שוטרי מגב שהניחו אותם בעדינות, תוך הקפדה לא לפגוע בהם. ברור היה שהונחו לנהוג כך ועל כך אני מריעה להם ולמפקדיהם!
בתמונה - שירה נישאת על ידי 4 שוטרי ושוטרות מגב בשלהי ההפגנה העוצמתית והמרגשת אתמול. אני מכירה את שירה מאז שהיתה ילדה קטנה, שגדלה להיות אקטיביסטית מודעת ונחושה מיושבי מאהל העצמאות. צעירה שמודאגת מהעתיד ומוכנה לפעול למענו. שירה וחבריה חזרו לחסום את הכביש במורד רחוב אגרון ובהמשך חלקם, כולל שירה, נעצרו. הם לקחו זאת בחשבון ונקטו בהתנגדות פסיבית, לא אלימה ועל כך אני מורידה בפניהם את הכובע. גיבורים!
בשלב זה כבר החלטתי ללכת הביתה. ובדרכי ראיתי את התמונה המדהימה שלא הספקתי לצלם - ארבעה פרשים על סוסים אצילים ויפיפיים עוזבים בשקט את החניון ברחוב בו השארתי את רכבי.