בלפור מוצאי ראש השנה.
אזהרה- פוסט ארוך.
יום ראשון, היום השני של השנה החדשה, חמושה בבנדנות ורודות, שלט דמוקרטיה, דגלונים שחורים, הווסט הצהוב, אישור הפגנות, מים ומעט אופטימיות בלב, אני יוצאת למחלף נתניה כדי לצאת בשיירה לבלפור. רועדת מפחד מעוד מפגש עם המשטרה. חננות כמוני תמיד יחשבו על התסריט הגרוע ביותר.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
ובכל זאת, הדיווחים על 750 מכוניות שנרשמו תוך יומיים לשיירה הראשונה שיובל ונטע ארגנו, מעוררים בי תקווה להפגנה שעונה על כל הכללים והדיוקים - בלי הפרה של חוקי הסגר, לא בירושלים ולא בתל אביב וכו' (נכתב בציניות וזעם כבוש).
חולפת על פני שני מחסומים מנומנמים שכנראה זיהו את שלל סימני ההפגנה המעטרים את המכונית ומנפנפים לי להמשיך, אני מקפידה לפתוח החלון ולומר: ''שנה טובה ושימרו על עצמכם''. ככה בשביל אהבת חינם.
ובדרך מנגנת לי את פלייליסט המהפיכה שלי, מדווחת לבן זוגי, בהתרגשות, על כל צעד ושעל, מחייכת ומזהה שכבר עברו ימים מאז שעשיתי זאת. איכשהו זה הלך לאיבוד בתוך הדיונים על הסגר ונבואת הדיקטטורה המתגשמת.
עוד ועוד מכוניות מצטרפות.
היינו יותר מאלף מכוניות בשיירה שהשתרעה על פני 22 קמ. פתאום קם אדם ומרגיש שהוא עם ומתחיל לנסוע. באופן סימלי מפלסים דרכינו בשער הגיא בואכה סגר בלפור. לרגע הרגשתי כמו חמי וחמותי שהיו בפלמ''ח, ואני כבר מפליגה בדימיון על מורשת הקרב שאספר לנכדי- סבתא יצאה במכונית כדי להבקיע את סגר בלפור. אבל רק לרגע.
הכל זורם.
המכוניות שחולפות על פנינו מצפצפות בשמחה, ביביסט אחד פותח חלון וצועק- ''ביבי מלך ישראל''. אני פותחת חלון ומוסיפה- ''חי חי וקיים''. מסרבת להיכנס ללופ הפרובוקציה שלו. נשארת בבועת האופטימיות.
איתותים מהבהבים של מכוניות מייצרים אחדות ושייכות. אנחנו עולים ברכב ואני מרגישה כעולה לרגל וששוב נכתבת היסטוריה.
באמצעי התקשורת מדווחים על עומסים. לא על שיירה שמתפרשת על פני 22 ק''מ. כמה לא מפתיע.
מעט אחרי חמד כל השיירה עומדת. במדינת ירושלים שנאחזת בסמל העיר הנצורה, בוחרים לשים מחסום, ולתשאל כל מכונית עטוית סמלי מחאה האם היא בדרך להפגנה. התוצאה - שעתיים וחצי בין חמד לגשר המיתרים. ככה בשביל להרתיע. שומעת הדהודי הפגנה מהווטסאפ, מעצרים ראשונים, ניסיון דריסה, ביביסטים, ״המשטרה באו בווייב אלים״, מרגישה שהענן הורוד שבו שהיתי מתחיל להתפוגג. כותבת לחברות שאתעכב. והן כבר בעשייה הרגילה- ''בואו לקינג גורג יש מעצרים, בואו לאגרון צריכות עזרה באטובוס המעצרים''. דבורים קטנות בצהוב נעות בין מוקדי מתח כדי לווסת, לתעד ולהגיש סעד אם צריך. מתכווצת לתוך עצמי, הגוף מתחיל להגיב במתח בלפור שהפך מוכר, המתח של מה יהיה ומה פקודת היום של המשטרה. הדיווחים לבן זוגי שמחים פחות.
אלא- שככל שהנתיבים מצטמצמים לאחד, ככל שהזמן נוקף, יושבי המכוניות פותחים סניף מחאה קטן בואכה ירושלים, שרים, מצפצפים, מנפנפים בדגלים ואני מנסה לפוגג את המתח המכווץ עם סבב נוסף של ״זה הזמן להתעורר הבית מתפורר״ המופלא של הדג נחש.
אחרי שבע שעות בדרך, סוף סוף ירושלים.
מחנה בממילא ולרגע מהססת אם זה נבון להשאיר את המכונית עם סמלי מהפיכה- מי יודע אם לא יחבלו בו. כן זו מחשבתי במדינה שלי.
בלפור, 15,000 איש, שלא נותנים לניסיונות הסגר להחריש את מחאתם. ושוב אנלוגיית המצור, הפעם על מעון ראש הממשלה שנאשם בפלילים.
בלפור על פיצוליה- מחד היצירתיות, השירה, המחוות האנושיות, השייכות. מאידך, האלימות הדורסנית שנועדה להפחיד, להחריש, להעלים ולהאלים.
יס''מניקים ושוטרי משמר הגבול בדבוקות של עשר מסתערים מידי פעם על הקהל כדי לעצור- על אי עטיית מסיכה, כדי להחרים אמצעי הגברה עוד לפני 23:00. מעגל שירה שמח בהובלת חובשי הסומבררו, רוקדים ושרים מחאה, ובמחי אגרוף באים היס''מניקים מחרימים ציוד ועל הדרך מפילים מפגינים, דוחפים, חובטים.
והמפגינים בתגובה מגבירים את עוצמת הקריאות.
שוטר אחד מקסים שהקשיב לתחנוני מפגינה, שישיבו לה את הדרבוקה שיש לה ערך סנטימנטלי רב ועכשיו מוטלת שם בתוך ערימת ההחרמות, לוקח אותה ומשיב את האבידה.
בפינת קינג ג'ורג' שתי שוטרות לופתות בחניקה מפגינה שתעדה מעצר אלים של מפגין אחר. אני צועקת שיפסיקו לחנוק. והן ממשיכות, לופתות אותה בעזרתם של עוד 5 שוטרים . לטענתם בגלל מסיכה. שקר וכזב. ושוב התסכול והזעם פורצים. נאיבית שכמוני מסרבת לקבל את השקר והאלימות. אני צופה בה במכלאה בדאגה גדולה. מחכה לדעת מה יקרה. בינתיים עוד מפגין מדמם מובל למכלאה.
אפרת ואני עוקבות אחרי דבוקות היס''מניקים, בידיעה שהם מחפשים את מי לעכב ולעצור ושם אנחנו נדרשות. ואני תוהה מי הם ומה הסיפור האישי שלהם, מסרבת לתת לזעם להפוך לשנאה.זו דרכי .
ויש איזה הבהוב מחשבה- שיש פה כבר רוטינה.
בדרך הביתה אפרת ואני מלוות זו את זו בטלפון כדי שלא נרדם, חולקות מחשבות בלפור.
והערת סיום-
אין בי כוח למצקצקים. אם יש בכם רצון לשאול, אשמח לענות, אם אתם מתנגדים ומכבדים אפשרות של דיעה אחרת - סחתיין! אם אתם מתנגדים ומתירים את דמי - לא כאן ולא אצלי. אם יש בכם רצון לקטרג, כי בעצם לא נעים לכם שאתם בבית, עיזבו אותי ועשו לעצמיכם חשבון נפש, אם יש בכם אדישות - אין לי מילים.
אם יש בכם תמיכה- אשמח! זה עוזר.
הקרדיטים לכל הצלמים. וכמובן לאחת ויחידה , גיסתי יעל ארגוב.