תמיד הרגשתי שזה אצלי, מוגן , שמור, בטוח, שמרתי שאף אחד לא יגע ולא יזיק, כי הרי זה אצלי בידיים.
אבל משהו התחיל לכרסם מבפנים.
דורית לב
משהו קטן, בהתחלה לא מורגש, ממש כמו החורים הקטנים שהעש עושה בבגדים שלנו, נגיסות זעירות.
זה היה שינוי קטן. ממש קטנטן, כזה שממש לא שמים לב אליו ואפשר להמשיך לעשות הכל כאילו כלום לא קרה.
בהתחלה לא רואים את החור, ואז עוד ביס קטן והחור כבר גדול ואפשר לראות את הבטן הלבנה. ועכשיו כבר אי אפשר להסתיר את החור ואי אפשר להתעלם ממנו.
אבל עדיין אפשר ללבוש את החולצה בבית, ולעשות הכל כי אף אחד לא רואה. אפשר לעבוד בגינה, לבשל, לכתוב, לקרוא או סתם להשתמש בה בתור פיג'מה.
אבל אז החור משתלט על החולצה ופתאום הבנתי שיש עוד חורים: קטנים, גדולים, למעלה, למטה, מלפנים ומאחור.
נבהלתי.
הרי אהבתי את החולצה ושמרתי עליה, ופחדתי שאולי כבר איחרתי ולא אוכל לתקן את החור ואת כל החורים שמסביב ואצטרך לזרוק את החולצה.
ואחרי שנבהלתי, ישבתי, חשבתי, בכיתי, צעקתי, מחיתי, צעדתי, רציתי לברוח ולהשאיר את החורים מאחור, שמישהו אחר יתקן אותם ואם לא אז לפחות לא אהיה כאן ולא אראה אותם.
ואז הבנתי – נכון, מכעיס לחיות כאן, בין כל כך הרבה חורים וכל כך הרבה עוולות ואי צדק ורוע וטמטום. אבל אלה החורים שלנו ומהחורים האלה אנחנו צריכות לטוות רשת חדשה. רשת ביטחון, שתשמור עלינו ושאנחנו נשמור טוב יותר שלא תיפרם ושלא ניפול.
וכן זה אפשרי, אנחנו רוצות לתקן, אנחנו לא מוותרות, כי אנחנו יודעות שאפשר גם אחרת.
אפשר להחזיר את זה לידיים שלנו, לחזור לשמור, לחזור ולהגן.
העתיד שלנו שוב בידיים שלנו, אנחנו יכולות להשפיע עליו, אנחנו יכולות לשנות אותו. להתחיל מחדש.
וכדי שזה יקרה כולנו מגיעות לקלפי ב-23/3/2021 ולא רק אנחנו, גם כל מי שמסביבנו ולידנו. לא נוותר ונדאג שכולם וכולן יצביעו ביום שלישי.
זה שוב בידיים שלנו ואנחנו יכולות לשנות את העתיד!