יש ימים שאני יוצאת ברוח קרב ויש ימים כמו אתמול, שהגוף התשוש שלי מנהל דיון עם המוטיבציה על פנינו לאן?
הייתי מדוכדכת אתמול.
בתוך הדיונים על סגר, ראיתי איך ארוחת החג, ההזדמנות לשהות עם המשפחה המורחבת ברגע של שפיות, השעורים שהם אהבתי ופרנסתי, שקבעתי להנחות - מתפוגגים.
טלטלת המעצר משבת נתנה אותותיה.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
לובשת את האפוד הצהוב אני יוצאת קצת כבדה לתל אביב. ללוות ולמחות יחד עם הצעירים, תנועת 'קומי ישראל', ואגודות הסטודנטים בתל אביב. שנת הלימודים תיפתח ורבים מהם לא יוכלו להמשיך.
הקדמתי.
כיכר הבימה כהרגלה, הרבה משטרה, קומץ מפגינים מייצר שלטים.
הפנים מוכרות, הם כבר לבושים במדי המחאה, חמושים במגפונים.
אני מסתכלת ממרחק עליהם, זקוקה לפרספקטיבה.
והדכדוך גובר ואיתו גם הכעס.
אני מתפללת שמשטרת תל אביב תזכור שהם מאבטחים אותנו, ושהם לא דורון ידיד או משטרת ירושלים. היום אני רוצה הפוגה קלה מעוולות המשטרה. לפחות מזה.
מתחילים, מעטים.
פוגשת את חברותי בצהוב, גם הן עייפות. אבל הן כאן וזה אומר הרבה.
צועדים ברחובות.
קוראים קריאות.
האנרגיה חוזרת.
כי ככה. אני בינות דור העתיד וזה נוסך בי תקווה והרגליים נעשות קלות יותר.
והפאבים והמסעדות עמוסים בצעירים ששולפים ניידים כדי לצלם את האטרקציה. הם גם מנופפים להבעת תמיכה תוך התבוננות בנו דרך מצלמת הנייד או לגימת קוקטייל. אנחנו קוראים - ''צאו כבר מהבר העתיד שלי נגמר''. ''צאו מהמרפסת המדינה קורסת''. והם תומכים מאחורי מצלמת הנייד.
וזה כואב.
המשטרה מלאה את תפקידה, אבטחה את התנועה ואותנו. תודה לכם, תודה!
יאללה שישי בבלפור.