הפעם הפגנתי ללא שלט על הראש. היתה בזה תחושת חופש ואנונימיות. כבר כשהגעתי הרגשתי שהאווירה השתנתה והיתה עוינת פחות. היו הרבה שוטרים צעירים ולא הכמויות הרגילות של מג׳׳ב ויס׳׳מ. בתחילת הערב פגשתי במקרה חברים שבאו בפעם הראשונה לבלפור וחששו שאין מספיק אנשים. ׳׳אל תדאגו׳׳, הרגעתי אותם, ׳׳פתאום זה מתמלא בבת אחת׳׳. וזה מה שקרה כמו בכל השבתות האחרונות, רק שהפעם היו עוד יותר אנשים. הסתובבתי רוב הזמן לבד, צילמתי ופגשתי מכרים.
הטור שלי / נורית שרת
בקינג ג׳ורג׳, במקום שבשבוע שעבר היה לזירת קרב, המשטרה הסירה במהלך הערב את גדרות הברזל ופתחה את החסימות. במשך שבועות המפגינים מתלוננים והנה זה קורה. בעשר ירדתי לגן העצמאות למפגש של ׳אמהות נגד אלימות שוטרים׳. רציתי לחוות פעם את הפינוי ולהיות פעילה. התחלקנו לזוגות והוצמדתי לחמוטל הירושלמית והמנוסה. במקום עם חמוטל בת דודתי, הייתי עם חמוטל הירושלמית. שתינו היינו עם שלטים גדולים המפרטים את החלטת בג׳׳ץ לגבי שעות הרעש. הראינו אותם למפגינים ולמשטרה. היינו ברחוב אגרון שם היו בעיקר צעירים. חלקם שרו לשוטרים שעמדו במרפסות הפונות לרחוב: ׳׳אתה לא תהייה מפכ׳׳ל׳׳. הם גם הניפו שלטים שעליהם שמות אזרחים שנהרגו על ידי שוטרים. מישהו קרא במגפון את שם ההרוג והשאר ענו במקהלה: ׳׳נרצח על ידי שוטר׳׳. רשימת שמות ארוכה ומצמררת. פרובוקטור מהימין עם מגאפון צעק קריאות בעד המשטרה ונגד המפגינים וקבוצת צעירים התנצחו איתו בצעקות. השוטרים צפו בזה מהמרפסת ולא נענו לבקשות לבוא ולהרחיק את הפרובוקטור והשאירו את המלאכה למפגינים. חמוטל השאירה בידי את השלט שלה למשמרת ונעלמה בתוך ההמון. כעבור זמן השאגות בעד המשטרה פחתו, הפרובוקטור התרחק וחמוטל חזרה אליי שמחה שהצליחה להרגיע את הרוחות. באחת עשרה היתה מתוכננת הפגנה פאסיבית ברוח גנדי. כולם אמורים לשבת בדממה. קריאות ׳'כולם לשבת'׳ נשמעו שוב ושוב. אישה מבוגרת בשמלה כחולה נעמדה וצעקה בקול רם קריאות נגד המפגינים. ביקשתי ממנה להתרחק, אך היא המשיכה בשאגות חסרות פשר. ׳׳אנחנו רוצים לשבת בשקט, בעוד שתי דקות אחת עשרה׳׳ ביקשתי והיא בשלה. אז הבחנתי שהיא ללא מסיכה. ׳׳שימי מסיכה׳׳. והיא בצרחות ׳׳לא אשים מסיכה כי אין קורונה זה קונספרציה׳׳. ואז קצין מהמרפסת סימן לה בידו לשים מסיכה. היא עטתה אותה והלכה לדרכה. הכיכר דממה למספר דקות בשקט רועם שהסתיים במחיאות כפיים סוערות.
התאספנו, קבוצת נשים באפודים צהובים בפינת אגרון וקינג ג׳ורג׳, ממש מתחת למרפסת הפיקוד. חלקן הניפו את השלטים עם קביעות בג׳׳ץ לגבי ההפגנות גם לגבי סיום ההפגנה, עניין שחוזר על עצמו. בכל הפגנה מגיע רגע שהמשטרה מחליטה שההפגנה נגמרה ומתחילה בפיזור. בהפגנות הראשונות נשמעה כריזה: ׳׳ההפגנה נגמרה יאללה הביתה׳׳. ברור לכל מפגין שלא המשטרה קובעת מתי ההפגנה מסתיימת. אבל חוקים לחוד ומציאות לחוד.
ראיתי מפגין בחולצה ובנדנה ורודה מדבר עם קציני משטרה. כשנפרד מהשוטרים שאלתי אותו על מה הם דיברו. הוא ענה לי בחיוך שהוא ביקש מהשוטרים להניח למפגינים הפעם להתפזר בשקט. הוא אמר להם שאם הם לא יתערבו הצעירים ישירו עוד קצת וילכו הביתה. ׳׳נראה לי שהם הקשיבו לי והפעם זה יקרה׳׳ אמר לי בשמחה. כעבור עשר דקות שמענו כריזה: ׳׳נא לפנות את הכביש ולעלות למדרכות אנחנו פותחים את הציר, מי שיישאר על הכביש יקבל דו׳׳ח.׳׳ המפגינים פרצו בשריקות וקריאות בוז וקבוצה גדולה נשארה בכיכר. עמדתי על המדרכה וצפיתי בשוטרים יורדים אל הכביש עם טאבלטים מוארים. בחור צעיר שעמד לידי היה נסער. הוא קיבל דו׳׳ח על אי עטיית מסיכה כי קצה אפו הציץ מבעד למסיכה. השוטרים נכנסו להמון שהיה ליד כיכר פריז. אופנועים מילאו את הצומת ומכוניות התחילו להגיע מרחוב אגרון ולחצות את הצומת. שוטרים פינו מפגינים, שוב המראה המוכר של ארבעה אנשים סוחבים אדם כשק תפוחי אדמה. הפעם לא העלו אותם לאוטובוס העצורים, ולא השליכו אותם בכוח על הכביש, אלא הניחו אותם על המדרכה ברחוב אגרון וחזרו לכיכר לפינוי נוסף. למרות שעמדנו על המדרכה ולא הפרענו לשוטרים, פקדו עלינו לעזוב את האזור ולרדת לכיוון גן העצמאות. לא קיבלנו הסבר מדוע. שוב פנו אלי: ׳׳גיברת׳׳ ופקדו עליי לעזוב. למה? ככה! ראיתי שוטרים צעירים דוחפים מפגין שהלך לפניהם. הם מאחוריו דוחפים אותו במכות בגב. צעקתי אליהם: ׳׳לא באלימות, בלי מכות׳׳. הם הסתכלו אליי נדהמים והפסיקו להכות. עדיין ללא דרגות, חניכים בקורס, וכבר יודעים להכות. כשנראה שרוב המפגינים התפזרו גם אנחנו עזבנו.
נראה שהפעם השוטרים לא היו אלימים. לא היו סוסים שדהרו לתוך ההמון ולא מכתזיות. בדרך הביתה שמענו שהיו מעצרים. בלילה חלמתי על שוטר שמאיים על מפגינה עם שרשראות ברזל ואני עומדת ביניהם ומונעת בעדו להכותה.