כמו שעון שוויצרי התייצבתי בהבימה אתמול בשמונה.
בכיכר היו שתי קבוצות מוחים. אנחנו, וקבוצת מכחישי קורונה שהפגינו ללא מסיכות בפינה אחרת של הכיכר. לאט לאט הם נצמדו אלינו וקראו קריאות בגנות המסיכות.
לא הבנתי את זה. לא רוצים מסיכות? אל תשימו, אבל למה להתקרב לאנשים ולצעוק עליהם שיורידו את המסיכה?
הטור שלי / נורית שרת
הערב עבר יחסית רגוע. צוללת ורודה אחת נישאה בראש התהלוכה והמשטרה חסמה את הצמתים והנתיבים למכוניות כדי לאפשר את הצעדה.
בשדרות בן ציון ורוטשילד, אנשים ישבו על הדשא הטבעי והמלאכותי בפיקניק עירוני. מסתכלים על הצועדים
ומצלמים. כאילו לא מדובר בראש הממשלה שלהם.
והתהלוכה המשיכה מדיזנגוף לארלוזורוב ומשם לאבן גבירול. ליד העירייה ראיתי את אורייה. היא בת שמונה וצועדת יחד עם הוריה בכל התהלוכות. הפעם, המתוקה הזאת שרה שירי מחאה למגפון ואני התמקדתי בה ולא ראיתי שבינתיים השוטרים מפנצ'רים את הצוללת הורודה, שוטרים ניקבו את הצוללת עם סכינים.
המפגינים המשיכו לצעוד עם צוללת קצת פחות נפוחה, ופעמיים נוספות היו מאבקים עם שוטרים. לראות כדי להאמין. השוטרים מסתערים על הצוללת ומפגין צועק להם ''אבל זה רק גומי, מה אתם עושים?''
והמשכנו לצעוד, ועברנו ברחוב שלי ממש מתחת לבית, והמשכנו ללכת והגענו לרוטשילד ושם צילמתי את קפטן איזי.
וחזרה להבימה, ונשארה רק קבוצה קטנה, אבל זה לא נגמר. ממשיכים ללכת עד שמתיישבים על הכביש בדיזנגוף פינת הוברמן. ניידות משטרה מצד אחד, אופנועים מצד שני וקבוצת צעירים יושבת עיקשת על הכביש ושרה שירי מחאה. באחת עשרה לא קורה כלום. השוטרים לא מבקשים להתפנות. לא נכנסים עם טבלטים לחלק קנסות. הם שם. שוטרים וסמויים, אבל מחכים בסבלנות. ואז כולם קמים כאיש אחד, הולכים עוד כמה צעדים חזרה לכיכר. ושם על המדרגות מכריזים בחיוך: ''אנחנו החלטנו מתי ההפגנה הסתיימה, לא יחליטו עלינו, לילה טוב מוצ''ש בבלפור''.
נצחון קטן.
וכולם שמחים שהערב עבר בשלום.
