על אף עיכובי ההסעות והמחסומים המונים נהרו. נספרו 25,000 צמידים.
רב גוניות של קולות, מיצגים ומורגשת אוירה של התגייסות.
המחאה הזו חיה ונושמת וכפי שכתוב על הקיר- בלפור בידינו.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
הפעם נותרו רבים בחלק השני של הערב.
קריאות כנגד אלימות משטרתית וורדים מוגשים לשוטרים.
פתאום ממקום לא ברור נשלפים מפגינים באלימות לעיכובים. האמהות יוצרות חיץ בין השוטרים למפגינים.
השוטרים נמנעים מלהביט בעיניים, ונראים נבוכים מלבד כמה שוטרים שבאו להפגין כוח. חותרים למגע, חונקים, מושכים ומטלטלים ללא התגרות, ואפילו לאמהות מרביצים.
אני נחבטת באלימות בידי שוטרים ויס''מניקים, מופלת לרצפה, מרפק לחזה, סטירה לפנים (עם דם) והמפגינים אוספים אותי ומוודאים שאני בסדר.
חברותיי לשורה מטולטלות לכל הכיוונים, ומפגינים שומרים זה על זה.
כנראה שזה בסדר להרביץ לאמהות במדינת ביבי. ולנו קוראים אנרכיסטים. מזל שהכל מתועד.
בסוף הערב אנחנו מתכנסות.
אחת המפגינות הצעירות דואגת לחברתה שנעצרה, אחרת מוחה בקול נגד האלימות, אני מנסה להניע אותה לשמור על עצמה ולהניא אותה מלצעוק על השוטר, אבל מבינה לגמרי את תחושותיה, וכך היא פורצת בבכי לתוך החיבוק שלי ואני לשלה.
ערב קשוח.
מחר יום מחאה חדש.