ערב קשה. שנדמה שקשה לגדוש אותו למיכל אחד. ובחוויה שלי מתקיים בפיצול.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
תמונה ראשונה-
נשים, גברים, באפור, בשחור, בכחול, זרועות שלובות קרובות לגוף. כובעים, זיעה, עיניים חומקות, עוינות או דומעות. חם בירושלים של קיץ 2020.
אני מציעה מים לשוטרת שבוכה, מחווה לה שדמעותיה נוגעות לליבי. היא רוצה אבל מבולבלת. השוטר שלידה מסמן לה שאסור לה לקחת ממני מים.
יש העומדים עם תתי מקלע, אחרים רכובים על סוסים, ויש עוד הרבה סמויים בינותינו ללא זהות.
לכל איש יש שם על דש המדים.
עומר עומד מולי, עייף. אני מספרת לו שבני שלי עומר עומד להתחתן והוא מברך במזל טוב.
מאחורי עומר שלוב הזרועות מוטלת צוללת ורודה מפלסטיק, עם הכיתוב תקווה, מפורקת לגורמים.
לצידי וסביבי ערב רב של מגדרים, גילאים, סיסמאות, כרזות, שירים. לא רחוק יושבת אשה בת 68, נכה חלקית שהוטחה לרצפה על ידי עומר וחבריו בניסיון להפיל מיצג מפלסטיק.
לא בטוחה שעומר מבין למה עשה זאת. הוא קיבל פקודה ואולי גם הוא רוצה לחזור הביתה למזגן.
חם לי.
הנשימה תכופה ושטחית אחרי הריצה במסיכה, מתח בשרירים. אני מסתכלת על התקווה הורודה שמוטלת על הרצפה וחושבת על ההוא, אשתו ובנם שיושבים במזגן ושולחים את עומר לחרב צוללת ורודה מפלסטיק.
והמפקדים של עומר עומדים על מרפסת מוגבהת מעם, משלבים זרועות ושולחים פקודות. לשסות ולחרב. האם הם מבינים למה? או שגם הם כמו עומר רוצים הביתה ורק ממלאים פקודה.
ועדן השוטרת שנלווית לצוות שמעכב אותי לחקירה, לא מצליחה להישיר מבט. אני מתחננת אליה- תסתכלי לי בעיניים כשאת עוצרת אותי. לפחות תסתכלי לי בעיניים ותשימי לב למה שאת עושה. והיא לא מצליחה. הולכת הצידה. אולי בוכה.
מלחמת אחים.
ובסופו של עוד סבב, יצאו המפגינים וינקו את הכיכר כשהשוטרים מתבוננים בהם.
תמונה שנייה-
אתמול במהלך ההפגנה עוכבתי על ידי שוטרים.
ככה בפתאומיות.
עמדנו מול המכלאות שאליהן מטלטלים השוטרים מי שמעוכב או עצור.
והנה סומנתי- אצבע נשלחה לעברי, הוקפתי בשוטרים ושוטרת אחת במבט אטום.
אני מרימה ידיים, כדי לסמן שאני לא אלימה ואין לי מושג על מה ולמה.
מרחיקים אותי מהקהל הזועם. ככלות הכל זו הפעם הראשונה שמעכבים אמא בצהוב.
שוטר מבקש שאזדהה. אני מבקשת שיסביר לי למה אני פה מוקפת בשוטרים כאילו אני אויב הציבור.
הדופק מואץ.
העמידה הלכאורה אמיצה, לא משכנעת איש גם לא את עצמי.
אני משננת את שם השוטר למקרה שאצטרך לזכור. אלי לוי. אלי לוי. אלי לוי.
הוא מסביר באדיבות, שאני מעוכבת בטענה שהשלכתי בירה על שוטר.
''אתה צוחק נכון?''
'נראה לך?''
''אתה שומע מה אתה אומר?''
''אני אומר שאת מעוכבת בחשד שהשלכת בירה על שוטר.''
''תראה לי את הסרטון שמוכיח את זה.''
''לא יכול''
''לא היה ולא נברא.''
השוטרת שמבטה אטום עומדת מאחורי.
הפרטים נלקחים. זהו נכנסתי למערכת, כבוד מפוקפק.
זומנתי לחקירה למחרת היום במוריה ושוחררתי לחבריי.
אני בהלם. סביבי בליל קולות ותמונות לא ברור.
אני מתיישבת על המדרכה ומתקשרת הביתה כדי לספר שמישהו ירד מהפסים.
במכונית, בדרך הביתה אני צורחת. ככה שאיש לא ישמע. בוכה.
טל בני, כותב פוסט נדיר. ואני קוראת נאחזת בו כאילו זו ה- הוכחה שלא היה ולא נברא.
הוא מחכה בבית עם חיבוק.
למחרת היום.
חננה שומרת חוק אני שלא פגשה תחנת משטרה מימיה, ועל אף שהיו לי עדות והייתי בטוחה שזו שטות, מיותר לציין שלא ישנתי כל הלילה. כל סדרות המתח שאי פעם צפיתי עלו בדמיוני.
הבוקר, אחרי ביטול עבודה ושעתיים בפקקים לירושלים, הגעתי למשטרת מוריה. החוקרים לא ידעו במה מדובר ואחרי בירור הודיעו לי שאלך הביתה ושהם יזמנו אותי לחקירה אם ירצו. בקיצור לא היה כלום, מלבד רישום על חקירה שעוד לא נסגרה.
אחרי הסאגה הזו נחושה אפילו יותר להמשיך ולהגיע לבלפור עם האפוד הצהוב.
בוקר טוב ישראל.
התעוררתי!
תודה לכל השיתופים, והתמיכה. כרגע חשה הקלה וזעם.