עשרים וחמש שנה וכלום לא השתנה
ביבי שוב מסית, מפלג ת'מדינה.
יש לנו תקווה, בסוף נביא ת'אור
את המחאה אי אפשר כבר לעצור.
יאללה ביבי לך, יאללה ביבי לך
יאללה ביבי לך, יאללה יאללה ביבי לך.
השיר הזה מתנגן לי בראש בלופ אינסופי.
יומן מהפיכה / עדי ארגוב
אתמול בטעימת חורף וגשם זלעפות הגענו לביתו של החליפי. טוב נו לא עד ביתו, כי אמנם פורסם שהוא התיר למשטרה שנתקרב לגדר שמאחוריה מסך שחור, אבל פרסומים לחוד ומציאות לחוד. כך מרוחקים מביתו (ולמעשה קרובים לביתה של מירי רגב) עמדנו להזכיר לו את מלמוליו באשר לוועדת חקירה בעניין הצוללות. כשר בטחון הוא יכול למנות ועדה כזו. בניגוד לקול ענות חלושה שלו ושל חבר מרעיו למפלגה, אנחנו פשוט שרנו בקול גדול.
זה היה יום ארוך במיוחד לחברותיי תמי ואפרת ששהו שם מאז הבוקר. תמי (אחת מתוך 14) עוכבה עוד קודם על ידי המשטרה משום שעמדה למחות בטווח שהותר על ידי בג״צ, אבל לא על ידי מפקד המשטרה באיזור. למה? ככה. ואז יצאנו לצעדה. כי איך אפשר בלי? בשלב הזה פרשתי. הגוף ביקש די. אפרת - כוח הטבע שהיא- המשיכה לדווח על התחושה הכללית של שיר אשיר בגשם שרוממה את רוחם. אור-לי - האשה והמגפיים- איבדה את סוליית המגף וצעדה בגשם יחפה תוך שהיא ממשיכה במלאכת הסיקור.
כי גם גשם והיעדר נעליים לא יעצרו גם אותה. הידיעה פשטה ותושבי המקום חשו להביא לה נעליים, אך היא המשיכה יחפה. צוללת שחורה על טנדר לבן הייתה האביר שלה לאותו ערב. מי שעזר לה לעלות על גב הצוללת היה לא אחר מרועי בתחפושת ביבי האסיר. תמונה כמו שרק רחובות המחאה הזו מסוגלים לייצר. דמיינו אותה רכובה על צוללת, במעיל המתנפנף עם הנייד מונף, מסקרת את הנחישות של המפגינים ובו בזמן היא היא הנחישות. בדרך למכונית אני פוגשת ביביסטים על שלל אמרות השפר שלהם מופנות אלי ואל מפגינה מבוגרת. השוטרים מבקשים שאפנה את המקום. הביביסטים נשארים. שיטת - בואו נניע את הקורבן מהמקום כדי שהתוקף לא יתקוף ואז יהיה שלום בית. לילה טוב ומרומם. אז טעמנו חורף והמשכנו. לא נעצור.
יאללה ביבי לך...
