איכפת לי

יש במחאה הזו מיני רגעים מרחיבי לב, מפגשים מרגשים עם א.נשים, מין איכפתיות כנה וגולמית של התנצלות, של קבלת אחריות, של שירה שבטית, של התאגדות רב דורית, של צחוק נטול רסן בשעות הקטנות של הלילה, של תמיכה אחרי ערב קשה. רגעים שבהם אני אומרת כן וכן וכן וכן וכן.

יומן מהפיכה / עדי ארגוב

יש רגעים קשים של אלימות פיזית ומילולית, של מעצרים בתואנות שווא, של תחושת מלחמת אחים, של חסימות, של פוליטיזציה משטרתית, של הצפה רגשית, של התפכחות, של זעם ותסכול. רגעים שבהם אני אומרת לא ולא ולא ולא.

אבל הרגעים הקשים ביותר הם הרגעים שבהם אני צועדת בין אנשים יושבי פאבים או כיכרות. היושבים חבורות חבורות, שותים בירה, ומעלים סטורי על קבוצת המוחים- בידור. כיכר רבין, כיכר דיזינגוף, כיכר ציון.זה מזכיר לי המוני רומאים שיושבים באמפי וצופים בגלדיאטורים בשעשוע. מתעלמים ממיליון מובטלים, מהתפוררות הדמוקרטיה, מהסתה.

אני לא מבינה. איכפת לי גם מהאדישות שלכם. המחאה הזו היא לא סיפור, היא כאב וזעם ותקווה של מי שרוצה פה מציאות אחרת. זו איננה רק מחאה של ׳ההוא שילך׳. זו קריאה לשיח ובנייה של חברה אחרת, של הדהוד והגברה של המצב הכלכלי חברתי הקשה שאנחנו בו המופנה אל חבורת המנותקים שמתיימרים לנהל.

היא מגוון קריאות, לרוב לא אחידות החותרות לכבוד בינאישי. יש בהן כאב, יש בהן רעב, יש בהן פלורליזם של קולות שונים. יש בה מתחים וויכוחים כי לא.נשים איכפת. זה בוער בהם והם בחרו להשמיע קול, לנסות לבלום, לשנות. הם בחרו לראות, להקשיב ולדבר.

והיה מי שאמר שדברים קשים נעשים בחסותם של אנשים שותקים שלא עושים דבר.

מחלחלת לאיטה ההבנה שאכן כך. שמאורעות קשים בהיסטוריה התרחשו כי אנשים בחרו שלא לראות, לא לשמוע ולא לדבר.

כואבת.

איכפת לי.

#חמישי_בהבימה_תלאביב

#אמהות_נגד_אלימות_המשטרה

#עדי_ארגוב