בוקר מנוחה לפני לילה ארוך בבלפור.
יש כבר רוטינה בהתארגנות.
מה לוקחת בתיק, גם למקרה שאעצר (כי בתדהמה אני מבינה שזה תסריט הזוי אך אפשרי ביקום בלפור), איפה מחנה את המכונית.
עדי ארגוב / יומן מהפיכה
הבוקר מהרהרת בשיח, אחד מיני רבים, שהיה לי עם קרובי משפחתי המורחבת האהובה עד מאוד, ליד שולחן יום שישי.
כולם כאחד חושבים שביבי זה רע.
כולם כאחד חושבים שהוא צריך ללכת.
אף לא אחד משתתף בפעילות המחאה, איש איש וסיבותיו. אבל הנימה שחזרה על עצמה היא אותה תחושת תבוסתנות ששרתה עלינו, גם עלי, במשך עשר שנות קהות חושים- מה זה יעזור? את חושבת שהוא יקום וילך?
ובכן תשובתי (בנימה שבה נאמרה כשאני על הקצה):
*אנחנו נוטים לדבוק בתסריטים מוכרים, נסמכים על העבר, על אכזבות, בגלל הקושי ליצור אופציה חדשה. צאו, בדקו מחדש את הנחות היסוד.
*גודלנו להאמין שאין צודקים מאיתנו הישראלים, אנחנו הכי מוסריים, אז איך זה מתיישב עם האופציה שאנחנו לא, ושנתנו לתופעת ביבי לקרות דווקא באותה ישיבה פסיבית. לכן עדיף לנקוט תבוסתנות או לחלופין להאשים את המוחים שהם לא בדיוק תפורים על פי מידותיכם. וזה לא בדיוק מתאים לכם בלוח הזמנים. וביבי כן מתאים לכם?
*אם נשאר בבית צמודים לפילטר המעוות של הערוצים המסחריים, אכן כלום לא יקרה.
* זה כואב להתפכח.
* ביבי נלחץ מהמחאה, אחרת איך תסבירו את תעמולת מפיצי המחלות שהתעוררה מחדש.
* תומכי ביבי יושבים כרגע מאחורי המקלדת ועסוקים בלטנף. הם לא באמת יוצאים לרחוב.
* אנחנו הרבה יותר מה- 15,000 המדווחים בתקשורת.
* לא תהייה הכרזה מסודרת ורשמית שאנחנו דיקטטורה, זה תהליך שכבר החל בזמן שנרדמנו.
כשסיפרתי בשולחן על התנהלות המפגינים, על אלימות המשטרה, על סילופי התקשורת, אולי תרמתי קצת להתפכחות.
מקווה.
להתראות בבלפור.
בגשרים.
בשיירת התקווה.
בצעדת התקווה.
אני שם עם הווסט הצהוב.