בין “מורכבות” לאחריות: תגובה לדברי הרב אברהם סתיו מנקודת מבט אימהית־אזרחית

הרב אברהם סתיו קורא ל“מבט מורכב” על האלימות ביו״ש ומזהיר מפני שיפוט מהיר. אך בשם המורכבות הוא פותח פתח להצדקת אלימות אזרחית תחת כיבוש וכשל שלטוני. המאמר בוחן את המשמעות הערכית של עמדה זו ואת תגובת האימהות שמסרבות לנרמול אלימות. על הרב אברהם סתיו: הרב אברהם סתיו הוא רב, כותב ואינטלקטואל ציבורי מהציונות הדתית, מהקולות הבולטים בשיח הערכי־הלכתי בישראל. כתב וערך במגוון במות, מזוהה עם ניסיון לגשר בין מסורת לשיח ציבורי מודרני, ומשפיע על הדיון המוסרי והאזרחי במחנה הציוני־דתי.

צילום מסך מתוך סרטון נמתעד מתנחל דורס מתפלל פלסטיני לצידי הדרך

דבריו של הרב אברהם סתיו על “מציאות מורכבת” אינם נובעים רק מרגישות מוסרית אלא משקפים תפיסת עולם שמזוהה גם עם הזרם המדיני-חברתי של הממשלה הימנית הקיצונית בישראל: זו שתופסת את הכיבוש לא ככישלון מוסרי או כבעיה למעטפת אזרחית, אלא כמציאות לגיטימית, כמעט מוסרית, שקשה להפריד ממדינת‎ ישראל עצמה. תפיסה זו מנסה לאזן בין אלימות מתנחלים לבין פחדם של מתנחלים, ושואבת את דחיפותו מכמיהה לביטחון יציב, ריבונות מוחלטת על שטחים כבושים, והכפפה של האוכלוסייה הפלסטינית למנגנוני שליטה תחת משטר צבאי ממושך.

הדיאלוג הציבורי שעולה מתוך העמדה הזו מעצב מציאות שבה:

• כיבוש נתפס לא כאקט של דיכוי, אלא כמצב חסר ברירה, וככזה, מוצדק עד כדי כך שאלימות אזרחית נתפסת לעיתים כהגדרה עצמית.

• חסינות מוסרית נדרשת לאלימות אזרחית כי “אין מי שיגן”, והזנחה של רשויות המדינה מצדיקה פריצת גבולות הלגיטימיות.

• הפחד של המתנחלים הופך לנרטיב מרכזי עד כדי כך שחלק מהשיח הציבורי מבלבל בין חשש אישי לבין רישיון מוסרי לפעולות כוחניות.
  

זו אינה רק טענה פרטית. זו תמצית של תפיסה מדינית-חברתית רחבה שהוחדרה לשיח הציבורי ולמדיניות הממשלה: תפיסה שמרנית, לאומנית, שמעדיפה ביטחון אמוציונלי על פני מקדם מוסרי; שמוסיפה שיכבה של “מורכבות” על פני שאלה בסיסית: האם מותם של אחרים פלסטינים או אזרחי מדינה אחרת הוא מחיר לגיטימי לשימור שלטון כוח?

כשממשלה מאמצת רעיון כזה לא רק ברמה הטקטית אלא גם ברמה הרעיונית היא מייצרת:

• הנמקה מוסרית לאלימות שנושאת פירות קשים ביותר.

• הפרדה בין החוק לבין ביצועיו בפועל.

• סלילת דרך לגיטימיזציה של פעולות שאינן נתונות לפיקוח או לחוק.

  
  

הדברים של הרב סתיו, בהדגשת ה“מורכבות” והצורך ב”בדיקה”, אינם ריקים. הם תואמים לתפיסה שהמדינה הימנית הקיצונית מונעת ממנה: לא משום שהיא איננה מסוגלת לשלוט, אלא משום שהיא בוחרת שלא להעמיד גבול ברור בין כוח חוקתי ולגיטימי לבין כוח פרטי שמממש שליטה בשטח.

וזו בדיוק הבעיה המרכזית: כשהשלטון מאפשר, מצדיק או מרכך את האלימות בין אם בשם פחד או בשם מורכבות הוא אינו רק כושל במילוי תפקידו; הוא הופך לשותף לאלימות הזו. ההשלכות אינן שקופות רק לשטח הן חוזרות ומתממשות בתוך החברה הישראלית עצמה, בשיח שלנו, בהשקפת הילדים שלנו, במוסדות וביחסים בין קבוצות שונות.

זהו רגע שבו לא רק צריך להביט בשטחים אלא גם בהשפעה של המודל הזה על החברה כולה ולהבין שהבחירה לא להבחין בין שליטה לכיבוש, בין חוק לאלימות היא הבחירה שמזינה את שתי הצורות של הטרור: הפלסטיני והיהודי.

וזו גם הסיבה שאנחנו קוראות היום: לא לעצור רק את הסימפטומים אלא את הסיבה. לא רק את האלימות אלא את ההגדרה שלה כ”מורכבת” שמרככת את גבולות החוק והמוסר. ולכן הצבת כוח רב-לאומי בשטחים אינה רק פתרון ביטחוני; היא קריאה מוסרית חד־משמעית לעצור את המעגל שבו המדינה חדלה להגן על אנושיות.

שלושה צילומי מסך מתוך הפוסט של הרב אברהם סתיו

דבריו של הרב אברהם סתיו נכתבים מתוך עמדה המבקשת להיזהר משיפוט מהיר. הוא מבקש “לבדוק”, “לברר”, “להבין את הרקע”, ומתעקש שהמציאות ביהודה ושומרון מורכבת. הוא דוחה גינויים אוטומטיים, ומציע תפיסה שלפיה אלימות אזרחית עשויה, לעיתים, להיות מוצדקת כהגנה עצמית, במיוחד כשיש ואקום שלטוני והזנחה מתמשכת מצד המדינה. זהו טיעון שמוכר היטב בשיח הישראלי: טיעון המבקש לאזן בין פחד לבין מוסר, בין חוק לבין הישרדות. אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה. כי לא כל קריאה ל“מורכבות” היא מורכבת באמת. לעיתים, היא משמשת מסך עשן.

ה״אוכלוסייה העוינת” איננה האוכלוסייה הנתונה לשלטון צבאי חסר זכויות. האוכלוסייה העוינת היא זו שמחזיקה בכוח, בנשק, בגיבוי המדינה, בצבא ובמשטרה ומפעילה אלימות שיטתית כלפי אזרחים חסרי הגנה. אין סימטריה אין “שני צדדים” שקולים. ויש כאן ניסיון מתמשך לצבוע שליטה אלימה כ״אתגר ביטחוני״.אבל כאן נדרש דיוק מוסרי חד: המציאות ביו״ש אינה זירה של שני אזרחים חסרי הגנה זה מול זה. זו מציאות של שליטה צבאית, חוק אחד ליהודים וחוק אחר לפלסטינים, כוח מזוין בצד אחד ואוכלוסייה אזרחית חסרת זכויות בצד השני. במציאות כזו, המושג “אלימות אזרחית כהגנה עצמית” מתרוקן מתוכנו.

האלימות המתוארת איננה אקט ספונטני של יחיד מבוהל. מדובר בדפוס מתמשך: פוגרומים, הצתות, עקירת עצים, תקיפות זקנים, נשים וילדים, חסימות דרכים, לעיתים בנוכחות חיילים ולעיתים תוך שיתוף פעולה שקט של רשויות האכיפה. כאשר אלימות חוזרת על עצמה, כשהיא מגובה בשיח רבני, פוליטי וציבורי, וכשהיא כמעט שאינה נענשת היא אינה “מורכבת”. היא שיטתית.

השפה של “לפעמים בצדק, לפעמים פחות” היא שפה מסוכנת. היא מטשטשת קו מוסרי אדום: אין “לפעמים בצדק” באלימות של אזרחים חמושים כלפי אוכלוסייה כבושה. הפחד של מתנחלים הוא פחד אמיתי. אין לזלזל בו.אבל פחד אינו רישיון. פחד אינו פוטר מאחריות מוסרית.ופחד, כשהוא הופך לאידיאולוגיה, מייצר אלימות שמולידה עוד פחד בצד השני, ואז אצלנו. כאן טמון הפרדוקס שהרב סתיו עצמו מתאר אך מסרב להשלים איתו: האלימות שנועדה “להגן” אינה מגינה. היא מבעירה. הכיבוש איננו “פלסטיני זוחל”. זו היפוך לשוני שמוחק מציאות: צבא אחד, חוק אחד ליהודים וחוק אחר לפלסטינים, שליטה מלאה על חיים אזרחיים. זה לא כאוס זה משטר. והחידלון המתואר איננו מקרי:

זהו חידלון מכוון של מדינה שמאפשרת לאלימות יהודית לפרוח, של צבא שמאבד משילות מוסרית, ושל משטרה שמפסיקה לאכוף חוק על מי שנחשבים “משלנו”.

מורכבות אמיתית דורשת גבול - מורכבות אינה ויתור על שיפוט מוסרי. היא להפך: היכולת לומר “יש פחד אבל יש גבול”.“יש איום אבל יש חוק”. “יש כשל מדינתי אבל אין היתר לאלימות”. מורכבות אמיתית אינה מרחיבה את גבולות המותר היא מחזקת את גבולות האסור.

הבחירה היא בין חוק לבין כאוס. בין אחריות אזרחית לבין נרמול טרור. בין עתיד לילדים לבין מציאות שבה הכוח מחליף מוסר.

כאימהות, אנחנו בוחרות אחרת: לא להצדיק אלימות אזרחית.לא להכשיר טרור יהודי בשם פחד. לדרוש פתרון שמגן על חיי אדם כולם. כי אין מורכבות שמצדיקה אובדן אנושיות. ואין ביטחון שנבנה על חורבות של מוסר. עכשיו אנחנו פונות לאומות העולם.כשהמדינה נכשלת בהגנה על חיי אדם חובה לדרוש התערבות.חתמו והפיצו את מכתב האימהות הקורא להצבת כוח רב־לאומי מיידי בשטחים הכבושים,כצעד חירום לבלימת האלימות והטרור ולהגנה על אזרחים.

✍️ חתימה | 📣 הפצה | ⏰ עכשיו — לפני שעוד חיים יאבדו